אתמול דיברנו,

וכעסת כי ניסיתי לעזור לך, להתקרב, לא לגמרי לאבד אותך.

ממש כעסת.

ואני התכווצתי בתוכי, והבנתי איך כבר איבדתי אותך.

"רק ידידים"

הרי הבטחת שנדבר.

הבטחת!

ואני כמו אידיוט חיכיתי יותר מחודש.

אין לך שמץ של מושג כמה כואב זה, לראות אותך נבלעת יותר ויותר לדכאון.

נכנעת אליו.

חסרת אונים.

וכל זה בגלל מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלי.

זה הכי מכאיב, לדעת שלא רק העדפת אותו על פניי,

הוא פגע בך.

לזה אני לא אסכים. על זה אני אלחם.

אני לא אתן לו לפגוע בך. בחיים לא.

גם אם אנחנו לא ביחד.

גם אם את שונאת אותי.

(שלא לדבר על זה שהרגשות שלנו אחד לשני הם כרגע אולי דבר והיפוכו)

אני לא אתן לו ולא לאף אדם אחר לפגוע בך.

אשתמש ברגשות שלי כמגן עלייך, אכסה אותך בהן.

גם אם מדי פעם ההרגשה הכללית היא שאני כופה עלייך את ריגשותיי שלי.

אני אלחם.

לאו דווקא עלייך, אותך איבדתי.

(שלא תבינו לא נכון, אני לא מוותר, אני פשוט לא נלחם.)

אני אלחם בשבילך, בשביל שלא תיפגעי.

גם אם תשנאי אותי, יותר חשוב לי שלא תיפגעי.

אני חושב שאהבה, במיוחד מהסוג שאני חש אלייך,

גובלת בסוג מסוים של אי שפיות.

תראי אותי, נהנה מהכאב שאת גורמת לי בשבילך.

מוזכיסט(?) מאוהב(?) מטורף(?)

מבולבל.

משאלתי היחידה להחזיקך בידיי היא,

אך משאלות נועדו להתנפץ,

וכמו לבי, המשאלה נשברה בתוכי,

אך הפגיעה הזאת, לא אתן לכך להתרחש.

וידיי שבורות,

להישען עליהן לא תוכלי,

אך אולי, כשיתאחו,

תחזרי, תחזרי ותירדמי.

-ולפעמים אני רוצה להגיד לך הכל בפנים,

כשאת יושבת שם בחושך,

להאיר לך את החיים,

ואולי, להביא אלייך את אושרך.-

אני לא אתן לך להיפגע.

אני     אוהב    אותך.

-אהבה, או שיגעון?-

-הרי בלתי נפרדים הם-

-וכך דרכו של האדם-

-לבקש את שידו אינה מסוגלת לקחת-

Unintended - Muse

You could be my unintended
Choice to live my life extended
You could be the one I'll always love

You could be the one who listens
To my deepest inquisitions
You could be the one I'll always love

I'll be there as soon as I can
But i'm busy mending broken
Pieces of the life I had before

First there was the one who challenged
All my dreams and all my balance
She could never be as good as you

You could be my unintended
Choice to live my life extended
You should be the one I'll always love

I'll be there as soon as I can
But I'm busy mending broken
Pieces of the life I had before

נראה כאילו השבועיים שהיינו ביחד הייתה התקופה היפה בחיי.

אני זוכר את ההרגשה גם עכשיו, חודש אחרי.

אני יודע שזה נשמע מגוחך, אחרי הכל, מהי מערכת יחסים שנערכה שבועיים לעומת שבירת לבבות ממערכות יחסים שנערכו הרבה יותר.

אבל אתם יודעים, לחבב בן אדם לוקח המון זמן.

להתאהב, לעומת זאת, לוקח בדיוק חצי שנייה, מבט חטוף.

אני זוכר כשפגשתי אותך, לבשת חולצה ארוכה אפורה כזאת, עם ציור של להקה שאני לא זוכר את שמה,

ואת הג'ינס שלך שאני כ"כ אוהב.

השיער שלך היה מסודר בקוקו יפה שאת תמיד הולכת איתו, ונדף ממנו הריח שעוד נמצא אצלי באף.

חח, אני זוכר איך כל אותו ערב השתדלתי ללכת מאחורייך כדי להסתכל על הקוקו הזה, ולהריח אותך.

נשמע מטורף, אני יודע. אבל אני אוהב הכל בך.

הריח, אפילו כשאת מריחה כמו דממה. דממה סקלטיבית, כשאת רחוקה ומאוכזבת. כשאמרת את המילים האלה.

אני זוכר איך שבוע אחרי אותה פגישה, מקרית לחלוטין, התנשקנו בפעם הראשונה.

אני זוכר את השיר שהתנגן ברקע. השיר שלנו.

cat and mouse - the red jumpsuit apparatus

אני זוכר את המבט שלך שנייה לפני שהשפתיים שלנו נפגשו. מרפרפות אחת אל השנייה, נוגעות לא-נוגעות.

המבט הביישן הזה, שנינו ידענו מה עומד לקרות. ושנינו היינו ביישנים.

אבל אני זוכר איך פתאום המוזיקה השתתקקה, איך הרגשתי את הגוף שלך רועד, צמוד לשלי.

אני זוכר איך התנצלת על כך. אני זוכר.

אני זוכר איך חייכתי ואמרתי שזה בסדר.

אני זוכר איך הרגשתי את הלב שלך. אני עוד מרגיש אותו, איכשהו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שאמרתי לך שאני אוהב אותך.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאמרתי את זה.

אני התכוונתי לזה. ואני עוד מתכוון לזה כשאני אומר את זה לעצמי, כשאף אחד לא מסתכל.

אני זוכר שכשאמרתי לך את זה, את אמרת שגם את אותי.

אני זוכר שאמרת שאת מרגישה שאני אוהב אותך.

אני זוכר שחשבתי באותו רגע "אני מרגיש את הלב שלך, אני מרגיש אותו כשאני קם בבוקר, וכשאני הולך לישון, עם כל פעימה שלי, אני מרגיש אחת שלך"

אני זוכר איפה היינו באותו זמן.

אני זוכר שאת שכבת עם הראש שלך על הרגל שלי, ואני ליטפתי את השיער שלך.

אני זוכר שנישקתי אותך.

אני זוכר כמה קרוב הרגשתי אלייך, אפילו כשלא היית לידי.

אני זוכר התחבאנו מאחורי השיחים של הגינה ליד בית ספר והתנשקנו, כשאף אחד לא הסתכל.

אני זוכר איך יצאנו משם והלכנו לאיזה מקום מאחורי בניין ודיברנו

אני זוכר כמה טיפש הייתי כשאמרתי שכשתעזבי נאלץ להיפרד.

אני זוכר כמה המילים האלה לא היו נכונות.

אני זוכר את הדמעות בעיניים שלך.

אני זוכר כמה קשה היה להסתיר את שלי.

אני זוכר כמה טוב היה לנו בשבועיים האלו.

אני גם זוכר איך הרגשתי באותו יום, כשאמרת לי שאת רוצה להיפרד.

אני זוכר איך הרגשתי כאילו כל העולם נכנס לתוך קרבי, והתהפך, מעלים את כל הבפנים שלי לתוך תוהו שלא נראה כדוגמתו.

אני זוכר איך שבוע אחרי זה עוד הרגשתי אותו דבר.

אני זוכר איך אותו שבוע עבר בעקיפין, כאילו לא ממש חייתי.

והמוזיקה, המוזיקה שהתנגנה כשלא הייתי חי עוד מתנגנת ברקע.

אני זוכר איך כששמעתי את הסיבה, הייתי המום, איך יכולת לעשות לי את זה, אחי?

"אחי", כמה משתמשים במושג הזה היום.

אח שלי, היית כמו אח שלי. סיפרתי לך הכל.

ואתה, אתה שיקרת, אתה שיקרת לה, אבל יאמר לזכותך, שיחקת בקלפים שלך נכון

והפלת אותי לקרשים, כ"כ חזק עד שהיה קשה לקום.

אני עוד מרגיש את הסכין בגב, אתה יודע?

אח שלי, איך יכולת לעשות את זה?

ידעת הרי כמה אני אוהב אותה.

ידעת כמה היא חשובה לי.

אתה האדם הראשון שהרגשתי שאני יכול לסמוך עליו מספיק,

והאדם הראשון ששנאתי שנאה טהורה. אחת כזאת שמושכת לטירוף בשלב מסוים.

חסר לב.

אני רוצה לכרות את הלב שלך, לנופף בו מול עיניך חסרות ההבעה, כדי שתראה כמה שחור הוא.

אני רוצה שתרגיש את הכאב שאני מרגיש, שתדע איך זה שהחבר הכי טוב שלך בוגד בך, בדרך הכי פוגעת שיש.

ואת,

אמרת שאני הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים.

הרגשתי את זה,

כל פעם שהתנשקנו, כל פעם שהפעימות שלנו דפקו כאחד.

עכשיו, חודש אחרי.

עכשיו אני מנסה לבנות מגדל מהשברים של מה שנותר ממני.

את לימדת אותי אהבה,

את הפכת אותי למי שאני,במידה מסוימת.

ואת ריסקת כל צלם אנוש שאי פעם היה בי.

אבל אני אוהב אותך.

ואני תמיד אעדיף לפגוע בעצמי מאשר באחרים, ובטח שלא בך.

אני זוכר אותך.

אני זוכר אותנו.

היה לנו טוב ביחד, לא?

אל תוותרי עליי, עדיין לא.

תני לי עוד ניסיון אחד, להראות לך שמה שהוא אמר היו חסרי שחר ותכלית.

תני לי הזדמנות, למען השם, להראות לך כמה אני אוהב אותך.

והדמעות תמיד מתחמקות מפנייך,

כדי שלא תראי בהן את השתקפותך.

שכחתי איך לישון,

אני יושב פה וכותב את זה ב2 וחצי לפנות בוקר,

אחרי ארבעה ימים שלא ישנתי.

אחרי יומיים שאכלתי רק חתיכה מזופטת של מצה, שאמא דחפה לי לפה.

אחר שביומיים האחרים, לא אכלתי בעצם כלום.

ארבעה ימים, אני מרגיש כמו בוץ.

אבל אני אופטימי.

אני יכול לטפס על הרים של כאב.

לחצות נהרות של צער ויגון,

לקצור שדות של דמעות.

אבל לחבק את עצמי אינני יכול.

מישהו?

עריכה:

אני כותב עכשיו לבן על גבי שחור, כדי שאולי תראי.