להודות שאני חלשה ולבקש עזרה- צ'ק!

אומנם אני מרגישה מפגרת ממש עכשיו, ושעשיתי לעצמי הרבה פאדיחות, אבל לפחות הצלחתי לעשות את זה..

ויודעים מה? אעשה את זה אפילו יותר קיצוני.

פה, בבלוג.

היי אנשים, אני בלחץ אטומי לקראת החזרה לבית ספר.

אם לדייק,

אני קורסת פה מלחץ.

כל-כך יעזור לי אם פשוט תיהיו איתי שם, אפילו סתם להחזיק לי את היד, להסיח את דעתי, להגיד שטויות על חזירים סגלגלים שמעופפים בשמיים, או אפילו לשבת ולשתוק.

ירגיע אותי ממש.

הנה.

אמרתי את זה.

עכשיו רק נשאר ללחוץ על "שמור"..

יהיה לי אומץ?

עריכה:

הללויה.

עשיתי את זה

והפעם זה לא במובן החיובי..

כל הסדינים שלי ספוגים בריח הבושם שלה, 

ולראשונה בחיי

אני מתייסרת מזה.

יותר מידי כאב

פחות מידי דרכים להתמודד איתו.

ומה שהכי דפוק, זה שזה בכלל לא נגמר.

על פני השטח, הכל עוד טוב ויפה.

היא ישנה פה היום אחריי שבוע שלא התראינו.

כל הבטן מתהפכת לי, אני לא מצליחה להתרכז בכלום, ומרגישה כמו ילדה קטנה לפני היום הראשון שלה בכיתה א'.

ג'יזס!!

מתי כבר יירגע כל העסק???

כבר ארבעה חודשים שכל פעם מחדש אני מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה.

טוב סתם, אני לא באמת רוצה שזה יירגע.

יאללה, זזתי להתחיל בהכנות.

ולידיעתכם, כדי שיהיה לכם חומר טוב לצחוק עליי,

היום זה הזוג עגילים השישי.

אומנם תמיד היו לי הרבה טקסי ניקיונות איתי קטנים, אבל בשבועיים האחרונים נכנסתי לזה חזק.

לא עדכנתי על זה הרבה, כי אני מתקשה להעביר את העוצמות במילים.

אני מניחה שאני פשוט עדיין לא מעבדת לגמריי את החוויה עד הסוף.

עדיין לא מצליחה להתחבר סופית לרגשות שלי ולתוצאות של המעשה הנתעב שהוא עשה.

עדיין לא מצליחה תמיד לכעוס, 

עדיין לא מצליחה להבין,

לפעמים אפילו

עדיין לא מאמינה שזה באמת קרה..

כי פתאום הכל יצא לאור

ובהתחלה בכלל לא התכוונתי..

חשבתי שיגידו לי שדמיינתי, שבטח זה סתם.

אבל כלום לא עזר

ודיברתי ודיברתי

וככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים מצאו עדויות והוכחות לזה שזה קרה

הדברים פתאום התחברו

לכולם הכל נראה פתאום כל-כך הגיוני

ורק אני...

ככל שאני מדברת על זה יותר

רק מתרחקת מההיגיון והשפיות.

וכולם סביבי כועסים.

כולם אומרים לי כמה הוא מגעיל, כמה המעשה שלו אסור.

ורק אני לא מצליחה להרגיש כלום

מדברת על זה כמו רובוט

מתנתקת מכל רגש אפשרי.

וכמו שאומרים- כשמתנתקים מהכאב, מתנתקים גם מהאושר.

וכל הפסיכולוגים אומרים שזה סימפטום קלאסי..

שרוב הנפגעות המיניות מנתקות את עצמן ריגשית 

מדברות מדברות, ולא מרגישות כלום

הם אומרים שזה הגיוני

ולי זה סתם נדמה כאילו ממציאים לי כל הזמן

בשבילי אני פשוט מספרת על איזה חלום שמישהי לא מזוהה חלמה באיזה לילה

סיוט לייתר דיוק.

אבל.. לא..

מספיק לשכנוע העצמי

זה קרה, ועכשיו צריך להתמודד עם זה.

-

אני מצטערת לכל המסוננים היום, ולכל אלו שאמרתי שאתקשר ובסוף זה לא קרה.

הייתי זקוקה לזמן לבד.

הייתי זקוקה לספונג'ה רוחנית.

ושלא תבינו לא נכון,

היה לי אחלה של יום.

דופק לי הלב, אני בוכה מאושר, לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מעלייה.

אהבה זו המחלה הקשה ביותר..

יומולדת.

ו..וואו.. קרה כל-כך הרבה

באמת שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל

אולי בעצם אני לא רוצה להתחיל כרגע.

אולי פשוט טוב שיהיה חרוט בזיכרון שלי,ויישאר רק שם.

לנשום כל רגע מחדש, להיזכר שוב ושוב.

וזה יהיה רק שלי. ככה הכי מיוחד וטהור.

לראשונה מזה הרבה מאוד זמן שאני מרגישה מאושרת ללא נוכחותה של החברה שלי.

תודה רבה רבה רבה לכולם. אתם פשוט לא מבינים בכמה טוב מילאתם אותי.

אוהבת.

למרות שזו סתם עוד מילה בנאלית..

יומולדת.

ו..וואו.. קרה כל-כך הרבה

באמת שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל

אולי בעצם אני לא רוצה להתחיל כרגע.

אולי פשוט טוב שיהיה חרוט בזיכרון שלי,ויישאר רק שם.

לנשום כל רגע מחדש, להיזכר שוב ושוב.

וזה יהיה רק שלי. ככה הכי מיוחד וטהור.

לראשונה מזה הרבה מאוד זמן שאני מרגישה מאושרת ללא נוכחותה של החברה שלי.

תודה רבה רבה רבה לכולם. אתם פשוט לא מבינים בכמה טוב מילאתם אותי.

אוהבת.

למרות שזו סתם עוד מילה בנאלית..

יומולדת.

ו..וואו.. קרה כל-כך הרבה

באמת שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל

אולי בעצם אני לא רוצה להתחיל כרגע.

אולי פשוט טוב שיהיה חרוט בזיכרון שלי,ויישאר רק שם.

לנשום כל רגע מחדש, להיזכר שוב ושוב.

וזה יהיה רק שלי. ככה הכי מיוחד וטהור.

לראשונה מזה הרבה מאוד זמן שאני מרגישה מאושרת ללא נוכחותה של החברה שלי.

תודה רבה רבה רבה לכולם. אתם פשוט לא מבינים בכמה טוב מילאתם אותי.

אוהבת.

למרות שזו סתם עוד מילה בנאלית..

טוב, לא איכפת לי שתצחקו עליי שהיא קיצ'ית!

היא הלכה הרגע אחריי 34 שעות שהיא הייתה כאן.

34 שעות של גן עדן...

ג'יזס...באמת שהעוצמות של זה כל-כך מפחידות אותי...

הלב שלי משתגע רק מזה שהיא שמה עליי את הראש, אז כשזה יותר מזה, אני משוכנעת שעוד רגע ייצטרכו לפנות אותי לבית חולים על תקן התקף לב בגיל 16.

אוף, כתבתי ומחקתי מיליון פעם.

אין לי מושג על מה בא לי לספר..

לא קרה כלום, אבל קרה כל-כך הרבה.. 

חחח אהבה באמת הופכת אותי למטומטמת.

באתי לכתוב פוסט על זה שהיום אנחנו חוגגות שלושה חודשים, ולספר מה הכנתי לה. אבל כל מה שעובר לי בראש זה הירידות שלכם עליי על כמה שאני קיצ'ית.

תמותו!

(חח אני אוהבת אתכם 3> )