~ מוסיקת המקרה ~

בקילוח דק ומחלחל, בנקודות עובש אפור, בורא המחסור את האדם. מחוּסר.

במגעו ערגה שוממת לידה של זו שהרחיקה ממנו חומה; אהבתו היא לעד כמיהה לאחרת – המרוממת והמשפילה.

כמוכה גרדת נועץ הוא ציפורניו ברגעי אושר, מקלף שכבת צבע טרי ובוהק המכסה לבנים מתפוררות וצנרת חלודה, המטפטפת, טיפה אחר טיפה, את קינת כליאתה.

בצמא שאין להרוותו הוא מתפרץ בנהר שוצף, מבתק עוגני סירות ומתבונן, מחוף מבטחים, בהתנפצות שרידי האינטימיות, שדמה מעורב בדם מחסורו המשותק מהשתוקקות.

אחר ישוב וידום.

ושם, ממעמקי בארות צחיחות, יפרה המחסור שדות חסד.