מיכל חושפת קלף אחר קלף. אצבעותיה כמו אוחזות סכין חד. "קודם תחתכי ואז תשאלי." מבטה ממוקד. גופה נרעד. "תערבבי שוב. תתרכזי הפעם." מתחננת מיכל לפשר באין-פשר. שפתיה ממלמלות. דבקות במנטרת המילים. נותנות בהן סימני חיים מדומים. "עוד אפשר לשנות. להשליך. כלים שבורים מכבידים על הבית." אות של תקווה בלא נודע. בשביל חברות תעצום מיכל עיני קלפים. ומה הם בכלל יודעים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
