כנראה הסמוך למודע שלי כל כך רצה לפגוש אותך שהקוסמוס פשוט הרגיש חייב לתת לי שאכטה. שלוש פעמים (!!) במהלך החיבוק שלנו הגוף שלי ניסה להכריז על סיום, אלא ששלך רצה עוד. ועכשיו מה

באופן כללי, אבל בפרט לבחור שהגיב לי על הפוסט הקודם ש'אלה החיים'. אלא לא החיים. זה לא חייב להיראות כך. העובדה שאתה גזרת על עצמך להשאר במערכת יחסים כזאת, לא מחייבת את כולנו. עובדים על זה, משתנים, לא נכנעים לתאוות וצריך להתרכז באופן עמוק במה שיש לך. לא שאני מצליחה לעשות את כל אלה תמיד, אבל מספיק רק שאני מנסה - וזה כבר נותן את אותותיו. 

תמיד התהלכתי בעולם שבורת לב, אבל זה בהחלט יותר נח כשאת בזוגיות. ומהרגע שהפסקתי להרגיש אשמה, או לפחות מהרגע שהתחלתי לשכנע את עצמי שאני לא אשמה - הכל נהיה בהיר יותר. זה בסדר, הגיוני ואפילו רצוי להתאהב באחרים כשאת במערכת יחסים מונוגמית. וזה קורה לי, לא תמיד אבל בתדירות גבוהה באופן ניכר מאשר א.נשים אחרות. זה מגיע ביחד עם הרבה מתנות אחרות, העובדה שאני מאוד פעילה מינית גם שלוש שנים לתוך הזוגיות, שאני חיה בתשוקה ואהבה לאנשים, לאינטימיות, ולחינוך. אני תזזיתית והרפתקנית, ברור שלעתים אחוש כלואה בתוך הממסד הזה. אבל אני מספיק בוגרת ובשלה כדי לזכור את העצמי שנמצאה מחוץ לסיסטם הזה, וזה היה קשוח ובודד. ואהוביק שלי, לא מפחד כשאני מספרת לו על רגשות לבחורים אחרים, מגיש לי את הלב שלו כל יום מחדש בבחירה מלאה ועם כל כך הרבה רוך. מעריץ אותי, משתוקק אלי ומתייחס אלי כפי שמיד דמיינתי שיתייחסו אלי בזוגיות. וזה ממש לא מובן מאליו. זה מקום ששווה לשקול יפה יפה אם כדאי לעזוב אותו. זה ידרוש ממני הרבה עבודה עצמית, והיה לי ברור שADHDית שכמוני תתחיל להשתעמם ותצטרך עוד הרבה גירויים מסביב. אף אדם לא יכול לספק לך הכל. אבל באמת שהתחלתי להשתעמם רק ממש לאחרונה וזה גם הישג יפה ביחס לכמות הזמן הנכבדת שאנחנו ביחד. אז צריך לתת לזה מקום, ולא לפחד מזה. להתמודד עם זה. להתניע כל הזמן מחדש את חומר הבערה. 

אמן

אני רוצה ללכת מהדבר הזה אבל לא יודעת האם זה הדבר שנכון לעשותו. כמובן. כמובן. ואין מישהו, אף אחד, אפילו לא אחד שיוכל אי פעם לומר לי האם זה הדבר הנכון. וכמה שזה מחורבן כי אין לי זין לזה יותר. כמה אידיאולוגיות מצוצות מהאצבע יש לו, בכה מעט זמן שהוא לומד אותן, ומתחיל להתווכח עם מישהי שיש לה פאקינג תואר בפילוסופיה. כוסאמק.

אני לא הולכת להביא לאווירה הזאת ילדים, נמאס לי לא להיות גאה בך. קצת שיקול דעת וזהו. מה ביקשתי. אני מאזינה לצ'ט בייקר ויודעת שהבדידות תכה בי כל כך חזק. עדיף יהיה ללכ כשהסבל יגרום לבדידות להרגיש דהויה. ברקע, כמובן, יש עוד איזה בחור שהוא מקסים ותו לא. כי אני לא מכירה אותו. אבל יש בינינו שיח. ביני לבין אהוביק.. זה תמיד לא הכי זרם. ואני מבינה את זה. כי אנשים שאני קוראת ומדובבת, אז יורד לי מהם מהר. זה די דפוק - אבל אני צריכה שהכל בחיים יהיה אתגר. האם זה הפך אותי למצליחנית? לא. לבודדה עייפה ומותשת.
מה הפאקינג בעיות שלי. שלנו. למה הדברים לא יכולים להתבהר כמו אחרי גשם. איך האהבה שלנו הפכה להיות שרירותית יותר ממזג האוויר?