אני חושבת שאני לא מצליחה לכתוב את הסמינריונית שלי כי הכל מציף אותי. מעבר כפוי לאייפון מחק לי את כל הסטוריית ההודעות בוואטסאפ והציף אותי במי שהייתי עד שנת 2014. היו שם הרבה שברונות לב מכל הסוגים ומלחמה תמידית בכל מיני שדים וזה פשוט נודף מכל מה שמצוי באיי קלאוד - התמונות, ההודעות, הפתקים. פשוט לא רציתי את הזריקה הזו אל העבר. אני שוקלת ברצינות פשוט למחוק הכל. אין דבר שאני מתעבת יותר מנוסטלגיה. באופן כללי אני בתקופה הזויה מלאה ברגשות ומעללים. אבא של הקוסם מת. פשוט מת. בשינה. והוא היה כה צעיר! ומלא חיות. בדיוק גילה את המיניות שלו, יצא מהארון אחרי כל כך הרבה שנים של דיכוי הטרוסקסואלי. אני והלוחם נסענו להיות איתו ממש ביום בו התרחש המוות, והוא היה שבר כלי. הייתי גם בלוויה וזה הווה אותי מאוד, אני חושבת עליו המון ודואגת לו. אבא שלו הייתה הדמות בעלת קרבת הדם שהוא היה הכי קשור אליה. חבר קומונה אחר שהתלווה אלי ללוויה היה כה מרוכז בעצמו, ושאל אם הדיכאון של הקוסם לא נובע מצמא לתשומת לב. האינטרקציה עצמה איתו הייתה קשה לי, ולחשוב שפעם היינו יחד.
אני ואהוביק אימצנו כלב, מילנואה, פ33ת אנרגיה וחמידות אמיתית. הוא אור קטן אהוב ומושלם בחיים שלנו. קראנו לו על שם אלוף העולם בשח מט, שזו גם המילה שמשמשת לתיאור מלכים בלטינית. וזה הפך אותנו למשפחה. רק להסניף את הגור בריח תינוקות הזה מזרים לי בוסט של דופאמין למח וגורם לי להרגיש טוב יותר.
והתלמידים שלי. עד כמה שהעבודה הזו לא מהווה יציאה מאזור הנוחות שלי, היא פשוט מושלמת. אולי נועדתי להיות רמ''ית. הם סקרנים ותאבי ידע ומקשיבים לכל הברבורים שלי אודות אקזיסטנציאליזם. וכיף נו כל כך לגור בקראוון. הנוף פשוט משובב את הלב והנפש, וכל יום מרגיש כמו הרפתקה. יש רגעים של בדידות, אבל אני חושבת שהם באו ברגע הנכון, יותר מדי קשרים שלי כבר התנהלו על טייס אוטומטי. זה עשה ריסטרט להכל.
אנחנו גם מצליחים לחסוך, כי אין שכ''ד, אז תרחיש היציאה לPCT הופך רלוונטי יותר מתמיד. וזה ממלא אותי באושר וציפיה לבאות. יכול להיות שאפילו הגור שכבר לא יהיה גור עד אז, יוכל להצטרף. עדיין יש לי ספקות לפעמים, לגבי אהוביק, לגבי העתיד. האם הוא הבחור שאני רוצה לחיות איתו את שארית חיי? לסמוך עליו שיהווה דמות חינוכית לילדים? למה אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שזה כנראה יהיה הוא? השאלות האלה מכרסמות בי לפעמים בעוצמות שמחרידות את השגרה הכה אוהבת שלנו. והיא באמת כזו. הוא ארגן לי מסיבת הפתעה בים לכבוד יום ההולדת, שזה בעיקרון כל מה שרציתי אי פעם בחיים. והוא שוטף כל הזמן את הכלים, מכיר בזה שאני אשת קריירה שעושה מלא דברים ולא מבשלת, ומפגין כלפי כל כך הרבה חום ואהבה. יש לי מצע שלם לשגשג ולפרוח מתוכו. ועדיין מבצבצות ספקות. הקיום האנושי הוא קשה מנשוא.
ואני לא מצליחה לכתוב את הסמינריונית הארורה. הדחיינות שלי פשוט חוצה כל גבול ואין לי מושג מה לא בסדר. מה אני עושה לא נכון. תמיד קשה לי להתחיל ואני מדחיינת, אבל הפעם זה באמת כבר ממש על הקצה. וזאת לא עבודה שאפשר לתפור בלילה לבן... שייסה.
אולי עכשיו אני אצליח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
