עכשיו כשאני רחוקה ממך, כבר הרבה זמן, ואולי זה מפאת כל מה שקרה לפני שטסתי, אני באמת מרגישה שאני לא מתגעגעת. אני לא מתגעגעת

אני לא מתגעגעת

לא

אני לא מתגעגעת

לא כי אני יודעת שאתה מחכה לי בבית

פשוט כי די

אני חושבת שאני פיניקס, כל פעם במחזוריות, לא סתם קוראים לי גל. מתרסקת, מתרוקנת ושבה לעצמי ולמטריקס.

אז יאללה, אז אולי לא אתחתן איתך? אטוס לסנגל?
מה עם הצ'וליק? מה עם הרחם שלי?
כל הזמן המסע קורא לי, כבר קצת התעייפתי מלהתעלם מהקריאה

אולי אני סתם בפרץ דופאמין של נסיעת אוטובוס בארץ זרה
עם נוף, ואנשים שמרגשים אותי. מקום בו אני מרגישה משמעותית. ואיתך אני לא מרגישה משמעותית.

השוני הזה בריא, אבל מתחשק לי לחטוא

כן מתחשק לי לחלום על יצור אחר שהוא שנינו ביחד בונים משהו חדש. אני שונאת להודות בזה בפני עצמי אבל כן, אני כמהה למיזוג, ולמשהו חדש שיצמח ממנו. אני רוצה להיות ילדה שוב

אני עדיין ילדה

עדיין רצה בדשא ומתגלגלת.. וכן, זה נשמע מטופש, וילדותי, חסר אחריות ומאוד דור הY

אבל זה לא כזה נכון. כי כל החברות שלי לחוצות חתונה וזוגיות ואני וואלק אולי אהוביק לא האדם הנכון

אבל אני באמת לא

גם אם היה לי את האדם הנכון, כמה נכון יכול להיות אדם בכלל? רק כזה שירצה לטרוף איתי את העולם. או שיצליח להיות מספיק חריף ואינטליגנט כדי שאהנה לכלות איתו את הזמן שלי לא בכיבוש פסגות. נו מה, אני חכמה ויש לי ADHD וגוף שבינתיים טפו טפו הוא כמה בריא ומסוגל.
למה נולדתי נקבה? למה זמני כה קצוב?
הו, שחלות שלי, אני מקווה להצליח לא לאכזב אתכן ואותי גם יחד