מחקתי את הפוסט הקודם, הרגשתי שזה לא במקום לכתוב כל כך הרבה דברים על עצמי.

לענייננו,

היינו בחזרות למסיבת סיום, 6 שעות של עבודה, מלא ריקודים, החלפות בגדים וכייף.

התכוננו למסיבת הסיום הזו מלא זמן ואני מקווה שהעבודה תשתלם מחר.

בגלל שאני לא משתתף בהרבה קטעים, יצא לי לשבת מאחורי הקלעים ולהסתכל על אנשים, פשוט לשבת ולראות לאן העיניים שלהם מטיילות, איך הם דואגים לסדר את השיער בכל רגע, לחייך חיוך מאולץ כשהם מדברים עם מישהו.

אני יושב לבד וקולט, זה פשוט היכה בי, אני לא יודע איך המחשבה הזאת לא הגיע אלי לפני זה בכלל:

יש לנו בשכבה הרבה בנות, קומץ קטן מהן יפות לטעמי, אני שם לב איך בנות שלא משתתפות בריקוד כלשהו מסתכלות במבט ספק קינאה ספק "סתם מתלהבת" על הבנות שרוקדות, בטייצים השחורים והצמודים שיושבים על כל אחת בול.

הבחורה שראיתי לה את העיניים, הסתכלה איך החברות שלה רוקדות, ואז הסתכלה על עצמה איך הטייץ יושב עליה מאחורה, לא ישב טוב כל כך.

לא העליתי בדעתי שהגוף והמראה יכולים להיות כל כך חשובים לאנשים,

אולי כי אני גבר, וגברים לא ממש צריכים את כל העניין של המראה החיצוני.

עכשיו אני מבין את כל הבחורות עם הדיאטות והאין סוף התעסקות באיך נראה התחת שלי.

ואז עשיתי חושבים עם עצמי, והגעתי למסקנה שאני בעצמי מייחס לזה חשיבות רבה,

כל בחורה שהכרתי עשיתי את זה בגלל המראה שלה, רק אחר כך העדפתי את אלה עם האופי והאישיות.

הרגשתי טיפש.

אני לא יודע את מי להאשים בזה, ואולי רק את עצמי,

גדלתי ככה, ההורים שלי חינכו אותי להיות הכי טוב במה שאני עושה, תמיד להוביל, לשאוף לטוב ביותר ולהשיג את הטוב ביותר.

"אם אתה לא תעשה את זה מי יעשה את זה?"

"אם אתה לא תצטיין מי יצטיין? מי?!"

והערך הכי חשוב, שתמיד אבא שלי מזכיר אותו: תהייה הבנאדם הכי טוב שרק תוכל, הכי טוב.

בעצם, אני דווקא מודה להורים שלי שחינכו אותי ככה,

באמת, אני חייב להם הכל על מי שאני (חושב) שאני היום.