חזרתי לבלוג אחרי יותר משנתיים שלא כתבתי כלום..
חשבתי שהכל השתנה.. שהצלחתי לצאת מזה.. הייתי סוף סוך שמחה ומאושרת.. אבל עכשיו הבנתי למה אני תמיד חוזרת לעיסוק הזה באוכל..
הבנתי שאני פשוט רוצה למות.. זו כנראה הסיבה האמיתית.. וזו הדרך היחידה שבה אני רואה שאצליח להשיג את זה..
אני לא אמיצה מספיק בשביל לקפוץ מבניינים או לבלוע כדורים ולכתוב מכתבים דרמטיים.. זה לא אני..
עכשיו אני מבינה שבניגוד למה שחשבתי עד עכשיו..
בסופו של יום אני תמיד אשאר לבד..
אף אחד לא באמת יהיה שם.. גם אם הוא אומר שכן.. ואני לא תמימה אני יודעת שככה העולם עובד.. אבל באמת שציפיתי ממישהו במיוחד שיהיה איתי וכל כך התאכזבתי..
כשיש מישהו שאתה באמת סומך עליו והוא מאכזב אותך בצורה הכי מגעילה שיש אתה מרגיש הרבה יותר לבד מאשר כשזה בא ממישהו שלא ציפית ממנו לכלום...
הכי כואב זה כשזה מגיע מהבן זוג.. שבאמת חשבת שהיה נאמן לך ופתאום את מגלה שכל השנים האלו שהייתם ביחד הם לא באמת מה שחשבת.. ואז את שואלת את עצמך: אז רגע, באמת הייתי כלום בשבילך? איך אתה יכול להתנהג ככה אחרי כל מה שעשיתי בשבילך..?
ואז כשאת ברגעים האלה... במקום הכי נמוך.. מתחילות המחשבות על אנה.. היא מגיעה ואומרת את כל הדברים הנכונים..
ואז נשאבים לזה שוב..כי אחרי שכולם מאכזבים אותך.. אנה תמיד שם.. היא מגיעה לתמוך..לחזק..והיא אף פעם לא תאכזב.. היא תמיד תקיים את מה שהיא מבטיחה..היא מבטיחה לך את הגוף המהמם שתמיד חלמת עליו.. אם רק תקשיבי לה..
אז אחרי שכל מי שהקשבת לו וסמכת עליו לא החזיר לך אהבה ולא הבטיח את מה שקיים.. אנה היא היחידה ששם...
אז את פשוט מקשיבה לה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
