אל החום המוכר, מעוד יום מנוכר.

                                   "סוף הרגש מתקרב, מתוך אלפי דמעות. הנה זה מגיע. הנה זה בא"


היי, שוב.
לא עדכנתי די הרבה זמן. לא נורא. (=

אני תמיד אהיה מקום שני. לא משנה כמה אני אלחם,
ואני נלחמת הכי בעולם. זה מתחיל בדברים הקטנים,
את מי מזמינים ראשונים-אותי או אותה.
זה נמשך בקטע הלימודי, אני 82 והיא 88, או ההפך, אני 96 והיא 94.
אני אוהבת אותה הכי בעולם. באמת שכן! היא החברה הכי טובה שלי.
היא משלימה את מה שחסר בי, היא מבינה אותי..היא באמת שמה לב

למה שאני, ויכולה להבין ולתמוך. אבל..אבל..התחרותיות הזאת בינינו.
כמה שאנחנו דומות, גם במקצועות המעודפים ובחשיבה..
זה כואב לי. אני גם בן-אדם תחרותי, ואני גם מאוד השגית. אני לא רוצה

שאני אעשה משהו בטעות..שיפגע בה.
בשלוש מילים ?
אני - אוהבת - אותך .

ואת .. עלייך אני בכלל לא אדון. [NOT]
את פוגעת בי בלי לשים לב, הקנאה שלך כבר מוגזמת.
לכל דבר יש גבול, וכפי שאת יודעת-
בין אהבה לשנאה הגבול ממש דק.
ואני ממש בגבול הזה.
מצטערת, אבל אני חושבת שאצטרך .. אני חושבת שאת
יותר לא תיהיה החברה הכי טובה שלי. למרות שאת החברה
הכי טובה שלי מגיל 0, ולמדנו ועשינו הכל ביחד. אבל זה בלתי
נסבל יותר, מצטערת.

למה אתן מעמידות אותי במצב כזה? למה?

אוהבת,
          מיכל. שלמרות הכל, עדיין אופטימית.

                                            "השלכת את הכל, לא יכולת עוד ליפול. כי היית כבר למטה."

היי, מה נשמע?

אצלי הכל הסתדר, בערך.
השלמתי איתה. הייתה לי ברירה?
אני רק מחפשת, שוב, רק שקט.
והמון שקט.
ואת האמת? כרגע, איך שאני רואה את זה,
במשקפיים הורודים שלי, אני בדרך לשם.
הקנאה של החברות שלי אחת כלפיי השנייה בקשר אליי,

קצת נרגעה. אני מרגישה טוב עם זה. הדבר האחרון שאני
רוצה זה לגרום לריבים.

בקשר לל"ג בעומר, היה ממש כייף!
בהתחלה הכיתה רצתה לעשות ביחד והכל, והבנים אמרו
שהם עושים בנפרד. יצא שהם עשו לידנו. עכשיו, המנגל
שלנו לא עבד, והיה בקושי אוכל. אז אחר"כ הלכנו להתנחל אצלהם.
ובעיקר היינו איתם, והיה ממש ממש ממש ממש נחמד.
היום, הלכתי עם כמה חברות לקניון. היינו בסופר-פארם ושמתי מלא בושם.
קניתי גם בסופר-פארם שפתון קטן קטן נגד יבוש. מזה מתוק!
היינו בקליפס, ראיתי בגדים ממש יפים שאני רוצה לקנות. היינו גם בעוד חנות,
שהיה שם תיק לבית-ספר מזה מדהים. אבל מזה יקר. 200 שקל.
אני צריכה עבודה, למישהו יש עצות? בגיל אני לא כ"כ גדולה אז לא יקבלו אותי לכל מקום.
רק עכשיו שמתי לב שנשרפתי קצת.

אז זהו, 
         עד כאן-מיכל האופטימית.

                                 "הרעש הזה לא עשה לך את זה, העדפת את השקט, הרגשת משותקת"


אז היי, מה קורה?
היה לי חשוב להתחיל את הפוסט הזה עם המשפט הזה.
זה השורה ה3 בשיר 'רצה הביתה'. [חה. ספרתי באצבעות]
לפעמים, אתה מרגיש הרבה רעש. ולא, לא רעש שאתה שומע מבחוץ..

רעש בלב, רעש שרק כשיושבים, מתרכזים וחושבים "מה קורה?" אפשר לשמוע.
הרעש הזה מטריד אותי כ"כ הרבה..והדבר היחידי שאני מחפשת זה קצת שלווה,
רוגע ושקט. אבל עם התכונות שלי? מאוד קשה למצוא אותם.
אני בעלת פתיל מאוד קצר, וכל מילה לא במקום יכולה להכניס אותי לאטרף רציני.
אני גם דוהרת ממש מהר למטרה, ולפעמים לא רואה בעיינים. [כמו שכתוב ברשימות]
אז איך אני אמצא אותו?

לפני כמה ימים רבתי עם חברה שלי, בגלל שהיא ריכלה עליי מאחורי הגב.
אני בן-אדם שאם יש לי בעיות אני הולכת לאותו בן-אדם ואומרת לי בדיוק מה מפריע לי.
אני שונאת אנשים שעושים 'שושושו' מאחורי הגב. אין להם אומץ להגיד את מה שהם מרגישים.
בקיצור, בהתחלה חברה שלה באה לאיים עליי..שכשאני אגיע לבית-ספר שלה ואני אציק לה
היא תרביץ לי וזה, אבל בתכלס? מאחורי המילים האלה אין שום היגיון בגלל שהיא 'ילדת כאפות' בחטיבה

ואין לה גם כ"כ גב. ואחרי-זה, היום היא בכתה בשיעור מת'..אז באתי ושאלתי אותה מה קרה. היא ראתה
אותי והתחילה לבכות, שוב. ואז היא הלכה למחנכת שלי והתחילה לבכות לה שאני גוררת אחרי אנשים
וכל זה. את האמת? אני חוויתי על בשרי את הקטע של להיות לבד במערכה. ואני לא עושה את זה
לבני אדם. לא משנה כמה הם הכיאבו לי. תמיד-אבל תמיד כשאני רבה עם מישהו, אין אף אחד שיעודד אותי
ויגיד לי: "מיכל! היי! הכל יהיה בסדר", אז אני נאלצת להיות חזקה-בשביל עצמי.
ואז המורה שלי התחילה להתנפל עליי..ואחר"כ לא רציתי להיכנס לכיתה אבל היא הכריחה אותי והתחלנו
לצרוח אחת על השנייה. ובסוף היום נשארתי להעתיק משהו מהלוח..והיא באה אליי ואמרה לי:
"מיכל, אני יודעת שהיא אמרה עלייך דברים כאלה. ואני מאמינה שהיא משקרת. ואני מאמינה לך.
אבל את חייבת להיות חזקה, בשביל עצמך" והתחבקנו.

אז מה, יהיה טוב אה? 

                                         אוהבת,
                                                    מיכל.