כבר מספר שבועות שאני עם מצברוח שפוף בלי לדעת מה קרה, ועכשיו סוף סוף הבנתי
שום דבר לא הולך לי
שום דבר לא מספק אותי
איכשהו אני אף פעם לא מרוצה ..
אני לא הולכת לבצפר
אני לא מצליחה להגיע למשקל שאני רוצה
אני מוותרת כשהכל מתחיל להיות קשה
אני שונאת את הכיתה הזאת, שונאת את המגמה
מטיפה לאנשים שאם לא טוב להם עם עצמם שיעשו שינוי, שיעשו משהו עם עצמם ובעצם אני לא עושה שום דבר עם עצמי
אני כ"כ מתוסכלת מעצמי ולאן שהגעתי
אין לי תחביבים,אין לי פעילויות,
מעולם לא הרגשתי כ"כ בודדה כמו שאני מרגישה עכשיו
לאן נעלמה העומר שכולם אהבו ושרוב הזמן הייתה שמחה, בקושי הייתה בבית, כל הזמן השתוללה וקפצה ממקום למקום?
איך לעזאזל ילדה בת 16 מגיעה למצב שאין לה בשביל מה לקום בבוקר?
שהיא מגיעה לריקנות ולחוסר אנרגיות ברמה שכזאת?
WHY DO EVERYTHING HAVE TO BE SO FUCKING HARD?!
מישהו אמר לי שה' לא מציב בפנינו אתגרים ומכשולים שאנחנו לא מסוגלים לעבור ..
והאמת? אני כבר לא יודעת אם זה נכון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
