איזו מן שלווה...

אני אוהב את השיחות שלנו. נכון שהן לא על הנושאים הכי משמעותיים בעולם ונכון שלפעמים יש ירידות קטנות כאלה אבל הוא מצחיק אותי, ואני אותו. הוא כלכך חכם שזה מפחיד. הוא מכיר את הארץ כמו את כף היד שלו, יש לו דעה פוליטית על כל נושא שבעולם בין אם זה השחיתויות בארץ לבין המשטר המדכא בקיבינימט... הוא יודע דברים, הוא מכיר אנשים, הוא יודע בדיוק מה לומר ומתי. לפני הנסיעה לפולין הוא שפך בפני את הלב שלו. את כל מה שמציק לו. את הדאגות והחששות שלו. כשהוא שם ידיים על הארון חשמל ונשען עליהם כל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותו. במקום זה שמתי לו יד על הכתף ואמרתי שיהיה בסדר. הוא לא האמין לי. אולי כי אני לא באמת האמנתי. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשמוע אותו מדבר. להקשיב לקול שלו. חשבתי לספר לו אבל אז אמרו לי משהו שגרם לי לחשוב: למה? אם תספר לו מה כבר יקרה? כל מה שתהיה בשבילו אחר כך זה ההוא שאוהב אותי ולא יותר מזה, ותמיד יהיה את הלא נעים הזה שאתם באותו חדר או קרובים אחד לשני.

אבל אני חושב שתמיד יש את התקווה הזו שמשהו יקרה בסוף.

סיימתי אז זה, היום. אמרתי שאני מצטער. באמת. הוא לא האמין. הוא איחל לי בהצלחה, ואני לו. וככה זה נגמר...