איזו מן שלווה...

אני לא מסוגל יותר. אני כבר רוצה להתרחק מהשגרה הזו. אני רוצה להתחיל בחיים האמיתיים איפה שהכל לא סובב סביב ציונים ואיחורים וחיסורים וכל הבולשיט הזה. אני לא מסוגל להיות במקום הזה יותר. ההורים אומרים לי שאני אתחרט על הכל ושאני אתגעגע לתקופה הזו ולתיכון ולחברים ולמורים ולציונים. אני ממש לא חושב ככה. למה שאני אתגעגע למקום שנתן לי רק חרא, למורים שרואים בי לא יותר מאשר גליון ציונים, למנהלה לא בדיוק סימפטית וליועצת לא בדיוק בריאה בנפשה. המחשבה שיש לי שם עוד שנה וקצת מעבירה בי חלחלה.

אני יושב שם לפעמים ברחבה, בקיץ, לבד, עם המוזיקה שלי, וחושב.