הגעתי איכשהו לבלוג אלוהים הלב שלי נישבר
אני מקווה שזה יחלחל לכם בראש
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=430346
אליה הלכה לעולמה.
היום בשעה 14:37 בצהריים, הלכה אליה לעולמה כשהיא רק בת 16.
היא נפטרה במשקל של 27.5 ק"ג , כשלידה משפחה תומכת אשר ליוותה אותה לאורך כל הדרך. עד שהגיע הנורא מכל.
הלוויתה תתקיים מחר בשעה 15:00 והמשפחה מסרבת שאפרסם פרטים על מקום קבורתה.
אני סינדרלה התבקשתי לפרסם את הידיעה והתחייבתי לפרסם זאת ביום בו אליה תלך לעולמה.
מצרפת לכם מכתב שאליה כתבה לפני כמה ימים וביקשה ממני לפרסם אותו כשהיא תמות.
אני מודה בשמה לכל הקוראים והתומכים אשר ליוו אותה במאבק, ועל התגובות המדהימות שלכם שאני יכולה להגיד שמאוד שימחו אותה.
אז הינה, הגיע הרגע ממנו כה חששתי.
סדין לבן מכסה את גופי הקטן, עצמותיי נושקות לו במגע דוקרני ומרתיע.
אמא מרוסקת ואבא ליבו נשבר.
אחותי שיר וודאי נמצאת בחדרה ומרטיבה את הכר. שיר ילדה מיוחדת במינה. אני אמנם הגדולה אך היא זו שאותי לימדה את כל הדברים הטובים שקיימים בי.
אחותי קני [KENY] מחבקת את אמא ושואלת בקולה הצעיר , היכן אליה?
ומאיה הקטנה שמלבד לבעוט בכריות ראשי כאשר ניסיתי לחוש אותה, אינה מכירה אותי ואולי זה לטובה?
כעת הכאב נפסק.
אין צורך בשקיות על מנת לעשות צרכיי.
אין צורך בזונדות מפלצתיות ובצינורות אשר חוררו את גופי.
אין צורך בדבר מלבד השקט הסובב אותי.
אני יודעת כי אתם וודאי כואבים על מותי אך למרות זאת אני אחייך בקברי אם אדע שאחת מכן תצא מהמעגל הזה.
אולי עכשיו כאשר תדעו שזה לגמרי אמיתי, אליה כבר לא פה. אליה כבר לא תוכל לסרב לאוכל. וגם לא תהנה מאיזה פינוק של גלידת שוקולד טעימה.
אליה עכשיו קבורה באדמה. על קברה יחקקו המילים, נערה נפלאה שנפלה למחלה הנוראית וממנה לא הצליחה לצאת. (או משהו בסגנון 
)
אליה עכשיו לגמרי לבד. ודבר לא יחזיר אותה לכאן.
כן, זה כלל לא פשוט להבין איך יכולים למות אם לא אוכלים. אבל כדאי להבין שעה אחת קודם ופשוט לא להתחיל עם ההרעבות הקיצוניות והחולניות האלה.
מה יצא לי מהעובדה שהצלחתי להוריד מעצמי את השומנים? האם הפכתי להיות טובה יותר? האם הפכתי להיות שווה יותר?
שליטה הייתה עד שלא הייתה, וכידוע לכם מהר מאוד מאבדים שליטה.
השיער שלי נשר. 1.20 אורך של שיער מדהים פשוט נשרו להם.
השיניים נרקבו.
השמיעה שלי הפכה להיות 20% באוזן ימין ו-5% באוזן שמאל .
לא הייתי מסוגלת להשתין בעצמי, גם לא לחרבן (עד כמה שהמילים האלה מגעילות הן חייבות להאמר, בנות פשוט לא חושבות על כל ההשלכות שיש באנורקסיה).
גם ללכת לא יכלתי בכיסא גלגלים מרופד היו לוקחים אותי לטיול בגינה אבל רק ל-5 דקות מחשש שאחטוף חיידקים שייגמרו אותי - מערכת החיסון שלי הייתה כשל חולה סרטן בימיו האחרונים.
את המכתב הזה אני כותבת מהמיטה על דף נייר, ומי שתעביר אותו אל המחשב זו סינדרלה שלי. וזה הזמן לכמה מילים אלייך יקירתי.
את, שאחזת באצבעותיי וניגבת דמעותיי בימים השחורים ביותר.
בזמן שכל החברות התרחקו מהקושי לראות אותי במצב כה קשה את היית איתי ברגעים האלה. את הקראת לי את כל התגובות שנכתבו פה בבלוג, את עשית הכל בשביל שאהיה מאושרת, למרות שידעת שזה זמני ובקרוב ניפרד.
את היית אופטימית וגרמת לי להיות אופטימית גם. את אהבת אותי ואני אותך כל כך אוהבת.
אני מקווה מאוד סינדרלה, שתיהיי חזקה ותילחמי במחלה.
את ילדה אמיצה ומדהימה, האור שבעינייך פשוט הדליק את הנשמה שלי יום אחר יום.
את הסיבה לקום בבוקר למרות שכל כך קשה.
את תמיד תמיד בלב שלי, בכל רגע. בכל שעה. בכל מקום.
אני אוהבת אותך.
קוראים וקוראות יקרים, אנא מכן עזרו להכחיד את המחלה הזאת.
הפנו כל מי שאתם יודעים או חושבים שהבלוג הזה יכול לתרום לה ותנו לה לקרוא.
אני מקווה כל כך שזה יציל מישהי.
אני מקווה שלפחות אהיה האחרונה שתמות מאנורקסיה.
זהו, זמני כנראה תם. ולמרות שאני מקווה שכל הפוסט הזה בכלל לא יפורסם, ושבקרוב אוכל פשוט לעדכן אתכם שעליתי במשקל ושאני חיה.
סביר להניח שהוא כן יפורסם ואני מבקשת ממכם לא להיות עצובים עליי.
באהבה ענקית, אליה שאולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
