אל מקום רחוק

יש כ"כ הרבה סוגי בריחה .

אפשר לברוח פיזית ,

לרוץ הכי מהר -  העיקר להגיע לנקודה שבה אף אחד לא מכיר אותך ,

לרוץ הכי מהר ולהגיע לנקודה שבה יש כתף חמה שיודעת להגיד את הדבר הנכון.

אפשר גם סתם לרוץ למישהו שאתה בקושי מכיר, ולהתחיל לשפוף את הלב, כי לבנאדם הזה יש את מלוא הסבלנות להקשיב שלך. לאוזניים האלה עוד לא הגעת , ולעצות שלא עוד לא הקשבת.

אפשר גם לא לרוץ, אלא ללכת, ולתת לרגליים להוביל.

העיקר ללכת , גם אם לא יודעים לאן.

אפשר סתם לצאת מהבית ולשבת . על ספסל, על דשא, על חול,

לשבת ולקבל אוויר לנשימה. העיקר? שאתה לא בסביבת אנשים .

או שלחלופין אתה לא בסביבת אנשים שאינך רוצה.

יש כאלה המקצינים ולוקחים אוטובוס, נוסעים לנקודה רחוקה, מרעננים את הראש לבד, בחברה שהביא מראש, בחברה שמצא לנכון להכיר כבר שם , וחוזר הביתה.

יש כאלה הנוסעים לים - לקבל שקט , להסתכל על הגלים ולהרגיש איך תזוזתם משתווה לתזוזה שלך.

עם כל זה, יש גם בריחה נפשית.

להדחיק את כל המחשבות ולנסות ולחשוב על דברים חיוביים,

או אפילו לא להדחיק, אלא לחשוב על מה שכואב- אבל בכדי שלא יכאב יותר , מתחילים לנחם את עצמנו בדברים שלעולם לא יקרו. ואז מתחילים לשחק ב'אם ו..' ...

אפשר גם לברוח בכך שלא חושבים על כלום. העיקר נושמים נשימות עמוקות, מסתכלים על התקרה/על הים/ על ארבעת הקירות בחדר / על הנוף היפה שבחוץ , ושותקים. בלי חשיבה, בלי להפעיל רגש, פשוט לשתוק וליהנות משקט.

שקט חיצוני ושקט פנימי. העיקר שלא יהיו יותר מדי דיבורים ורעשים בראש.

אפשר גם להתרחק כמה שיותר מאנשים שגורמים לנו לחשוב על דברים כואבים, וכך בעצם לא להסתכל, ולהתחיל לפתח כאבים ורגשות חדשים, או ישנים.

אפשר גם לברוח אל מחשבות ,אל הנפש, ואז עושים חשבון נפש בריא עם עצמך, שבו אתה מדבר על איך הכל התחיל, מה קורה עכשיו, ומה יקרה הלאה.עושה סדר עם עצמך ומסביר איפה טעית ואיפה אתה ראוי לקבל את הפירגון החם הזה מעצמך.

יש כאלה שבמקום לעשות חשבון נפש, הם ישר מגיעים לסוף. ישר מנסים לתכנן מה יהיה מכאן, מבלי לגעת בנקודות הרגישות. העיקר? לברוח מכל מה שקרה ולהמשיך הלאה.

כמובן, שלא נדע יש גם בריחה מעצמך . למצא כל פתרון אפשרי, העיקר שנוכל לשים קץ ולסיים את הסיפור.

בלי לחשוב למה ואיך, בלי לברוח אל תוך הרגש והנפש, בלי לראת מה עושים מכאן, בלי לקחת את הרגליים ולברוח,

זה נשמע מוזר . כי בסה"כ , בבריחה מסוג כזה יש קצת מכל דבר. בורחים פיזית , לא משנה אם טווח ההליכה קצר או לא,

בורחים נפשית - מדחיקים ומוצאים פתרון אולטימטיבי לרגע הנוכח הזה. שלצערי, הופך להיות רגע נצחי.

ניסיתי לחשוב.

איך אני רוצה לברוח?

איך אני רוצה לסדר את הראש שלי?

ואז נזכרתי..

ש- היי !

אפשר גם להתמודד עם מצבים.

לא הכל חיובי, ולא הכל ורוד,

ולא תמיד הכל יבוא לטובתנו, ולא תמיד נקבל חיזוקים , ולא תמיד נהיה בראש הכותרות.

אבל רק דברתי על זה אתמול עם מישהו.. והגעתי להרבה מסקנות.

מסקנות של דת, בעיקר.

אני אדם מאמין .

אומנם לא תמיד מבינה מה באמת משמעותם של דברים , וישר דברים שאומרים שאפילו אסור להתעסק בהם כי הם לא מענייני האדם ,

אבל אני באמת חושבת שהכל מכוון מלמעלה. יש הכוונה אלוהית שגורמת לנו לתקן את כל מה שעשינו.

אז כן,אנחנו מביאים על עצמנו רגעים כאלה ואחרים , וכשיש מישהו מלמעלה שרואה שהדברים לא פועלים כשורה? הוא מתערב.

לעיתים זה נדמה לנו כאילו זה לרעה. כאילו זה בכדי להתקיל.

אבל האמת?

האמת היא שכל זה נועד בכדי לתת לנו יום אחד להעריך את כל מה שסבלנו בשבילו- ומכאן יוצאים לדרך חדשה ונקייה יותר.

'מהצד שלי זה נשמע חסר היגיון וטפשי לגמריי'.

אין לי את כל הכוחות להוכיח לך למה אני חושבת ככה,

אבל אני חושבת שמצאתי שינוי אצלי. גם אם הוא מינימלי, הוא שינוי שאני אוהבת. שעושה לי יותר טוב –

אם בעברי הייתי פשוט מתפללת, ורק מבקשת.

מבקשת שיהיה לי אושר, מבקשת בריאות , מבקשת שדברים יקרו לי,

הם קרו . גם אם זה היה לאחר הרבה זמן וגם אם זה היה באותו רגע, אבל זה קרה.

מישהו מקשיב.

ודברים יתבצעו לטובתנו תמיד. גם אם זה לא נראה ככה וגם אם זה לא בא בזמנים נכונים.

בעקבות ארועים בחיים, למדתי להעריך. ולנשום שניה, לעצור בתוך כל המירוץ הזה של החיים ולהגיד  'דקה.רגע! שנייה לעצור'.

ואני מבינה שמלבד לבקש? אפשר גם להודות.

וכיום כשאני מתפללת, אני מודה . דבר ראשון מודה. על דברים שיש, על דברים שאין, מודה על דברים שקרו . אחרי זה? מספיקה עוד לבקש.

זה נשמע לא הגיוני. אני יודעת.

אבל אני מאמינה שאני עושה דברים בחיים, אני מניעה, אני מפעילה את עצמי , בסה"כ, זה הפה שלי והגוף שלי והחיים שלי. זה אני עושה הכל וגורמת לדברים להיראות כך או אחרת.

ברגע שדברים פועלים לא נכון? יש התערבות .

ההתערבות הזאת יכולה להיראות לנו מלכתחילה כטובה, כאחת שנועדה לסדר את החיים בול בזמן , והיא יכולה ליפול כמו פצצה. משהו שהנחיתו אותו בזמן הלא נכון.

בהמשך? התחושות הרעות האלה יתרככו, ונבין שהמכה האפורה הזאת קרתה מכיוון שבכדי להמשיך במסלול חיים בריא, צריך גם לחטוף.

ואז אתה לומד להעריך, ואז אתה לומד גם להודות ולא רק לבקש, ואז אתה מתחיל הכל בצורה זכה יותר. טהורה יותר. והנפש הופכת להיות שלווה יותר.

ובהקשר לנושאי הבריחה למינהם ,

הבנתי שניתן גם להתמודד, לקבל דברים,

בין אם זה פרידות , ובין אם זה כישלונות, ובין אם זה דברים שאתה מסתכל עליהם, רוצה לבכות מרוב שכואב לך – להרביץ לאותו אדם שעשה לך רע (גם אם בפועל? הוא לא אשם בכלל. זה אתה שלא מצליח להתקדם) –ולנסות בכוח להמשיך.

הגישה השתנתה .

אני שמחה שהפכתי להיות יותר סובלנית למצב.

אני יודעת שהכל באמת.. באמת באמת יהיה בסדר.