פאנפיק.

תכננתי לבלות את כל הערב עם דני, אז ברור שהתבאסתי כשחזרתי לקפה מאפה עם ניקול אוליביה ולילה.

"מה יש לך?" ניקול שאלה אותי מעבר לשולחן.

"אני לא בטוחה" מלמלתי. "תגידי איפה ליזי? עדיין עם דני?"

"עם דני?" אוליביה אמרה. "מי אמר שהיא איתו?"

"ראיתי אותם עוזבים ביחד" ניקול אמרה. "נראה לי שכן, אחרת איפה היא?"

"ממש איכפת לך ממנו, לא?" לילה אמרה. לרגע קצר ממש נפל שקט על השולחן.

"אה, כן, אני מניחה שכן" מלמלתי באדישות. ניקול הרימה לעברי גבה.

"רואים שגם לו ממש איכפת ממנה" אוליביה אמרה יותר ללילה.

"תגידי את דיברת על דאגי כששרת את fall to pices?" ניסיתי להחליף נושא למרות שהצטערתי שהייתי כזאת ישירה.

"כן-"

"-אל תוותרי עליו" אוליביה קטעה את לילה. "הוא ולואיס נפרדו"

"דאגי לא אמר שהם בפסק-"

"-הם נפרדו!" אני ואוליביה קטענו את ניקול. הבנתי את הראש של אוליביה, ומה היא מנסה לגרום ללילה לעשות, אבל לילה התעלמה מהעניין. אולי זה באמת כבר לא מעניין אותה.

כשאני וניקול נכנסנו לדירה האורות דלקו.

"איפה היית?" שאלתי את ליזי שישבה על הספה עם הבעה מהורהרת.

"טוב, את לא אמא שלי" היא ענתה לי בכעס.

"את בלתי אפשרית" ניקול אמרה בקול וגלגלה עיניים.

"אני בלתי אפשרית? אני בסך הכל לא צריכה שיפקחו עלי כל הזמן" ליזי אמרה.

"טוב סתמי, לא באמת כזה איכפת לי איפה היית" זה היה שקר, אבל הייתי חייבת להוריד לה את האגו. מצד שני, ממש רציתי לדעת אם היא הייתה עם דני.

"אולי תפסיקו כבר להגיד לי לסתום?" ליזי אמרה, עדיין כעוסה.

"אז אולי פשוט לא תדברי מראש?" ניקול החזירה לה.

"אולי תפסיקו כבר לריב?" הגברתי את הקול על שתיהן. "אם אנחנו הולכות להמשיך לגור ביחד אתן חייבות למצוא דרך נורמלית להסתדר כי לי פשוט נמאס!" צעקתי.

ניקול לא ציפתה שאני אצעק גם עליה, וליזי לא ציפתה שאני לא אצודד בניקול - וככה יצא ששתיהן היו מופתעות ושתקו.

"אני יודעת שרק אחת מכן היא האחות הביולוגית שלי, אבל גדלנו ביחד, זה נחשב למשהו לא?"

ליזי גלגלה עיניים.

"בסדר" היא אמרה בכעס. "ניסיתי להתחיל עם דני והוא לגמרי דחה אותי. הרבה זמן לא הרגשתי מושפלת ככה בגלל בן"

"מה?" ניקול אמרה מופתעת. "גם את ניסית להתחיל עם דני?"

"גם את?" ליזי החזירה לה עוד יותר מופתעת.

"אה..." ניקול הביטה לעברי וסימנתי לה שאני לא רוצה שהיא תספר לה שום דבר שקשור אלי "כן..." היא אמרה.

"טוב, אז אל תנסי להתכופף בצורה כזו שהוא יראה את החוטיני שלך. זה כמובן לא עבד בשבילי" ליזי שמה את הידיים על הפנים ונשענה אחורה בכעס. "אני הולכת לישון!" היא הכריזה והלכה, בזמן שאני וניקול נשכנו את הלשון מרוב צחוק.

"אני מקווה שאת לא הראית לו את החוטיני שלך" ניקול צחקה.

"כן, מזל שהיא אמרה לי שזה לא עבד, זה היה אמור להיות הצעד הבא שלי" אמרתי בציניות וצחקנו.

"אז מה כן יהיה הצעד הבא שלך?" היא שאלה אחרי שהתגברנו קצת על הצחוק.

"תגידי איך ידעת?" שאלתי בלי קשר למה שהיא אמרה. "ברגע שהרמת לעברי גבה הבנתי שאת יודעת שאני דלוקה עליו"

"אה, נו, כי גם אני ניסיתי להתחיל עם דני" היא אמרה בשיא הרצינות ואז פרצה בצחוק. "נראה לך??" היא ראתה שנבהלתי. "אני יודעת כי אני אחותך הקטנה"

"אה, ודרך אגב, טום הזמין אותנו מחר בערב להופעה שלהם!" ליזי צעקה מהחדר שלה.

"זונה, מה היא עשתה גם עם טום?" ניקול שאלה.

"שמעתי את זה!!" היא צעקה שוב אבל הפעם יותר חזק.

רצתי במורד המסדרון של האוניברסיטה, כשבוקשי הספקתי לצחצח שיניים מרוב שקמתי מאוחר.

את המחברות אפילו לא הספקתי להכניס לתיק ועשיתי זאת תוך כדי הריצה לכתה, כשהשיער המבולגן שלא הספקתי לסרק מתנופף ברוח לכל עבר.

היה צלצול, ובדיוק כשנעמדתי בדלת הפרופסר טרק אותה בפנים שלי.

אחרי רגע של מחשבה פתחתי את הדלת בהחלטיות וצעדתי אל תוך הכתה.

"סטפני?" הפרופסר אמר. "איחרת, צאי מהכתה" הוא אפילו לא הרגיש צורך להיות נחמד לשם שינוי.

"פרופסר בבקשה, קמתי מאוחר-"

"-ובפעם הבאה תקפידי גם על הופעה" הוא נתן מבט בשיער המבולגן שלי.

שאר הסטודנטים צחקו ויצאתי הוחצה.

ישבתי בקפיטריה ולעסתי את אותו הביס של הסנדוויץ' כבר שעה. הייתי מבואסת בגלל המורה, והפרצוף החמוץ שלי לא שינה הבעה.

מישהו הניח ידיים על הכתפיים שלי מאחור וגרם לי לקפוץ במקום מרוב בהלה.

"דני, הבהלת אותי" אמרתי בלי להביט בו בכלל למרות שלא ידעתי מה הוא עושה בכלל בקמפוס. אבל מצד שני, האנשים היחידים שישימו עלי ידיים ככה הם ג'ו או דני, אז סביר להניח שזה דני, כי זה בטוח ידיים של גבר ולא אשה.

"זה ניית'ן" אמר קול עמוק יותר, ובפעם השניה קפצתי במקום.

"אחלה תסרוקת" הוא אמר כשגררתי אותו אל פינה שקטה ברחבה בחוץ.

"אולי תעוף כבר לבוסטון?" הטחתי בו והתכוונתי למה שאמרתי. "תמיד ידעתי שאתה חרא"

"מה? על מה את מדברת?"

"אל תיתמם, בשביל מה היית צריך להלשין עלינו!?" באמת שפשוט הייתי מסוגלת להרביץ לו. "ולמה אתה כאן בכלל? אין לך איזה חברה לנהל או משהו כזה?" אמרתי בכעס.

"אני בסך הכל צריך את איימי" הוא אמר.

"אז כמו שאמרתי, תעוף לבוסטון"

"כן, רק שהיא בלונדון" הוא גם החזיר לי בכעס.

"לא היא לא" על מה הוא מדבר? "היא בבוסטון"

"אחרי שהלשנתי עליכן היא נפרדה ממני ונסעה לכאן. את רוצה להגיד לי שהיא לא פה?" הוא נבהל ולא חשבתי שהוא זייף את זה.

אבל פתאום הבנתי משהו שהוא לא יכל לחשוב עליו - ליזי לא באמת סיפרה לי אף פעם מה קרה בדירה, ומי באמת היה שם כשמצאנו אותה הפוכה.

ניית'ן החנה את המכונית במקום קרוב לדלתות של אוקספורד למרות שעצרנו באדום לבן וקפצנו מהמכונית.

עברנו במסדרונות של אוקספורד, ופתחנו דלת דלת בשביל לחפש את ליזי.

"תגידו לי מה השתגעתם?" ליזי שאלה כשסוף סוף מצאנו אותה והיא יצאה למסדרון.

"ליזי מה קרה כשמצאנו את הדירה הפוכה?" דרשתי לדעת וזו נבהלה קצת מהגישה.

"מה אתם עושים פה בכל-"

"-ליזי מה קרה?!" ניית'ן צעק אבל דרכתי עליו חזק.

"אתה אל תצעק עליה, רק לי מותר" הטחתי בו. "ליזי, מה בדיוק היה?"

"זה בקשר לאיימי, נכון?" היא מלמלה.