"איך ידעת?" שאלתי המומה. עד אותו הרגע בכלל לא הייתי בטוחה שבאמת יש קשר בין הדברים.
"ידעתי מה..?" ליזי התיממה.
"איך ידעת שזה קשור באייימי, תעני לי!" דרשתי ממנה לספר.
"אה..." ליזי החלה למלמל ונרתעה מניית'ן כשראתה שהוא אדום מכעס.
"ליזי!" הוא שאג על אחותו הקטנה, ואני דחפתי אותו אחורה בצורה כזו שנעמדתי בינהם.
"בסדר, בסדר!" היא יבבה ללא דמעות. "איימי הגיעה יחד עם אמא" היא הביטה בניית'ן. "היא גם תיכננה להישאר אבל אז אמא אמרה שהיא מבטלת את השידוך. ככה התחיל כל הבלאגן בדירה" המשפט האחרון הופנה אלי.
"אז השידוך מבוטל?" יכולתי להרגיש איך העולם של ניית'ן קורס על גבו, וגם לי זה כאב. היו לו דמעות בעיניים ומשהו בתוכי פשוט לא הרשה לעצמי להמשיך להביט בו.
ליזי הנהנה בשקט. "גם איימי לא האמינה" היא לחשה.
"רק תגידי לי איפה היא עכשיו" ניית'ן עשה הכל בשביל להתאפק ולא לצעוק עליה. הכרתי אותו וידעתי בוודאות שהוא משתדל בכל הכוח להישאר רגוע.
"היא לא אמרה לי. היא גם לא רוצה שאתה תחפש אותה"
"למה לא?" יכולתי לשמוע את הלב שלו מתנפץ לרסיסים, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך להביט בליזי שהתשדלה להרים ראשה.
"היא בכלל לא יודעת אם היא סולחת לך על זה שהלשנת עלינו" ליזי אמרה והמילים חתכו אאת ניית'ן עם סכין. הוא הסתובב אחורה והפיל שורה של לוקים בכעס.
"וכל הזמן הזה חשבתי שהיא כאן!" הוא צרח, ונתן מבט אחרון באחותו. "ותראי איך את נראת" הוא הטיח בה והלך.
באותו הרגע בכלל לא האמנתי שהם אחים. נדמה היה שליזי חשבה אותו דבר.
ניקול ליזי ואני ישבנו על הספסל כשחיכינו למונית.
באותו היום סיימתי מוקדם את המשמרת בקפה מאפה, ככה שהספקתי להגיד הביתה עוד לפני ההופעה של הבנים.
שוב מצאתי את ליזי וניקול מתווכחות, אבל כבר לא היה לי כוח לגעור באף אחת מהן.
כל היום חשבתי על ניית'ן. הוא השאיר אותי פעור פה עוד מהבוקר.
לא הכרתי אותו כמו שפניו נתגלו היום, והאמת שגם לא רציתי להכיר.
"על מה את חושבת?" ניקול שאלה אותי. היא בטח שמה לב שאני מהרהרת.
"אהה...," מלמלתי והבטתי בליזי "על ניית'ן" אמרתי.
ליזי שתקה והחליטה לא לומר כלום בנושא. היא שלחה בי מבט שאמר שלא-תעיזי-לספר-לה-מה-קרה-היום-בבוקר, ושתיקה פילחה את האויר עד שהמונית הגיעה.
"סטפני" דני אמר כשהוא ראה אותי ונשק לי בלחי.
"מה נשמע?" שאלתי.
"שורדים..." הוא מלמל והביט אל עבר ליזי, שבנתיים אמרה שלום לטום.
לא התפאקתי וצחקתי. "היא סיפרה לי מה קרה אתמול" המשכתי לצחוק בקול.
"סתמי, בקושי יצאתי מזה" הוא צחק ואמר שלום גם לניקול וליזי.
כמה דקות אחר כך לילה ואוליביה הגיעו וישבנו כולנו בספות שתמיד ניצבו מאחורי הקלעים, ממש כמו שעשינו ערב קודם.
ליזי ישבה לצידי וטום לצדה. ג'יו לא ישבה איתנו היום ותהיתי למה אבל לא שאלתי בקול.
הפלאפון של לילה צלצל והיא ענתה בעצבנות. משהו הלחיץ אותה, ותיארתי לעצמי שזה הנוכחות של דאגי, הרי ערב קודם היא הכריזה שכבר ויתרה עליו, ועכשיו היא הייתה צריכה לשבת מולו.
"ירדן מה קרה למאי?" היא השתדלה להישמע מבוהלת ואוליביה הרימה אליה מבט חד. "אבעבועות רוח?" לילה עוד המשיכה "אז אני אצטרך לבוא הביתה עכשיו" היא כבר קמה ללכת אבל אוליביה חטפה לה את הטלפון.
"ירדן?" אוליביה שאלה וכעבור רגע ניתקה. "ידעתי שזה סתם תירוץ" היא אמרה ללילה. "שבי, את לא זזה מפה"
לילה התיישבה מחדש, לחוצה מחדש.
"לילה אפשר לדבר איתך?" דאגי שאל. הייתה לי תחושה שהיא ידעה שזה יגיע.
דקה אחרי שלילה ודאגי עזבו, דני תפס לי את היד וגרר אותי אחריהם.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו.
"אני חייב לשמוע על מה הם מדברים" הוא צחק והיה בקול שלו ריגוש כמו של ילד קטן.
"נו, באמת.." מלמלתי אבל הייתי חייבת לצחוק. ההתלהבות של דני הזכירה לי את הבקרים של חג המולד, וממש לא נסחפתי.
רגע אחר כך נכנסנו אל מסדרון קצר ובדיוק כשלילה ודאגי עמדו להסתובב ולראות אותנו דני קפץ אל תוך הדלת הקרובה ואני אחריו.
"אז כאן החדר הלבשה" דני הכריז בנימה אופטימית והתפרש על הספה.
"תוריד רגליים!" אמרתי והרדתי את הנעליים שלו מהספה.
דני צחק. "מה את לחוצה? אני אומר לך שזה החדר הלבשה שלנו," הוא שוב שלח מבט מהיר בחדר "נראה לי"
"נראה לך???" אמרתי בלחץ. הייתי בטוחה שכל רגע יכנס איזה סלב שיגיד לנו שזה החדר שלו, והידית באמת נפתחה באותו רגע.
"מה עושים??" נלחצתי, אבל דני דחף אותי אל תוך ארון קטן.
דרך החורים בדלת יכולנו לראות את לילה ודאגי נכנסים לחדר, וירדה לי אבן מהלב כי זה רק הם.
רציתי לפתוח את הארון ולצאת אבל דני נתן לי מכה ביד ששלחתי לדחוף את דלת הארון.
"איה!" צעקתי עליו במעין לחישה. "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"כל הפואנטה הייתה שנשמע את השיחה שלהם, זוכרת?" הוא לחש חזרה.
"דני..." מלמלתי אבל הוא השתיק אותי ב"ששש..." כי בדיוק אז דאגי התחיל להגיד משהו.
"מוותרת עלי?" הייתה לי תחושה שזה כל מה שהוא הצליח להוציא מהפה.
"אין לי מה להגיד לך" לילה אמרה כעבור רגע של שתיקה וכמעט יצאה מהחדר אבל דאגי החזיק בדלת סגורה ולא נתן לה לעזוב.
"שמעתי שאת חוזרת לניו יורק..." הוא אמר.
"כן..." היא מלמלה.
"דני..." מלמלתי לעברו בארון. הפעם הוא השתיק אותי בתנועת יד.
"ידעתי..." דאגי מלמל לעברה.
"ידעת?" לילה אמרה בכעס. "מה נראה לך שידעת, שבאתי בשביל לעזוב?" הטון שלה התחיל לעלות.
"כן" הוא אמר בבטחון.
"אז אתה לא יודע כלום" היא הטיחה בו וניסתה לצאת מהחדר שוב, ושוב לא הצליחה.
"דניי" אמרתי בקול ונפלתי לידיים שלו. הוא לא הבין מה יש לי והשתדל להמשיך להיות בשקט.
"אז רק תגידי לי למה בכל זאת חזרת ללונדון" דאגי אמר וכדי שהיא תספר לו הוא גם הסכים לשחרר את הידית.
לילה התלבטה. כנראה חששה שאם תספר לו הוא יתפוס את הידית שוב, אבל היא חליטה שכן לבטוח בו. "בגלל האזכרה של אמבר" היא אמרה ויצאה מהדלת בשקט. הפעם הוא לא ניסה לעצור בעדה, והיא אף הסתובבה והוסיפה "וגם בגלל שלימור מצאה עוד חלק מהצוואה של אמא שלי"
דני שלא הבין למה אני לא מצליחה להחזיק את עצמי על הרגליים קפץ מהארון בבהלה.
כנראה שעכשיו הוא נזכר שאני קלסטרופובית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פאנפיקית