לואיס קפצה לבמה ונמרחה על דאגי, שלרגע ממש היה מופתע.
"השיר מדהים" היא אמרה כשהם ניתקו זה מזו סוף כל סוף. היא דיברה אליו, אבל שמעו אותה גם במיקרופון.
לילה זעה קצת באי נוחות אבל כנראה שרק אני שמתי לב לזה. ליזי וניקול היו עסוקות בלהתווכח, ואוליביה עזבה כדי לענות לאיזו שיחת טלפון.
"אה... מה?" דאגי אמר ללואיס מבולבל. את זה כבר לא שמעו במיקרופון, אבל הייתי קרובה מספיק בשביל לדעת.
"נמאס לי לריב איתך," לואיס אמרה. "באתי בשביל שנפסיק כבר עם הפסק זמן הזה"
"לואיס..." דאגי נראה מבולבל מתמיד. "השיר הוא לא עלייך"
"אז על מי?" היא רצתה לדעת, אבל כנראה שלילה לא. היא עזבה במהירות כשנעליי העקב שלה רועשות ומושכות תשומת לב.
כשהחזרתי את המבט לדאגי ולואיס ראיתי שהם הרימו מבט לעברה. כשהם הבחינו בי הלכתי אחריה.
לילה ישבה על המדרכה קרוב לשער שמוביל ליציאה מאחורי הקלעים.
"בואי נעמיד פנים כאילו שזה לא קרה" היא אמרה כשהתיישבתי לידה.
"מה קרה?" שאלתי בחיוך.
"יפה," היא צחקה. "את לומדת מהר"
בנתיים הרבה אנשים התרוצצו ברחבה הקטנה מולנו חלקם סחבו ארגזים עם ציוד מההופעה, וחלקם היו מאבטחים שבאו לשער כי מעריצות החלו להתקבץ מסביב לגדר ובמיוחד סביב השער.
"את חושבת שהוא יחזור אליה?" היא שאלה אחרי כמה רגעים של שתיקה. בזמן הזה אני הספקתי לחשוב על זה שלא ראיתי את דני, אבל היא כנראה חשבה על דאגי.
"חשבתי שויתרת עליו." העברתי אליה מבט.
"אני רוצה לותר עליו. עוד לא ויתרתי."
שוב עברו ברחבה אנשים שסחבו ציוד, ושוב עלתה בינינו שתיקה.
"נישקתי את דני." פלטתי בסתימות.
"גם אני." היא פלטה בסתימות חזרה.
"מה?" שאלנו שתינו ביחד והעברנו מבט חד זו אל זו. "אמרת שנישקת את דני?" שוב שאלנו ביחד והתחלנו לצחוק.
"כן, אבל זה היה סתם, ומלפני מלא זמן." לילה אמרה ואני כמעט בטוחה שנרגעתי. "מתי את נישקת אותו?"
"היום, עכשיו. זאת אומרת, לפני שהם עלו לבמה."
"ומה קרה?"
נאנחתי. "הוא פשוט עזב. בלי להגיד לי כלום."
השקט שוב עלה קצת מחדש. לא ידעתי מה גרמתי ללילה לחשוב, אבל משהו ישב עליה.
"הוא... אה...," עמד לה משהו על קצה הלשון "את יודעת מאז שאמבר..."
"הוא לא התקרב אל אף אחת מאז שאמבר נפטרה?" ניסיתי לומר בקול את המחשבות שהיא לא הצליחה להגיד. לא הייתי בטוחה לחלוטין שזה נכון, אבל לילה הינהנה. "האמת?" היא אמרה בשקט שכאילו גרם לי להיחתך.
"אני לא חושבת שהוא יכול להתאהב שוב."
במיטה התהפכתי שוב מצד לצד. דני לא בא אחרי ההופעה לקפה מאפה וגם אני עזבתי מוקדם.
ריקנות. זאת המילה שהידדה לי בראש שוב ושוב.
פעם היה לי חלל שניית'ן מילא, ועכשיו הוא ריק. לפחות נראה לי שהוא ריק. או שאולי רק התפנה מקום למישהו אחר?
המחשבות בילבלו אותי ועזבתי אותם בצד, כמו שאפשר להניח חפץ בצד ולהתעלם ממנו.
מישהו דפק בדלת, ואלה לא היו ליזי וניקול שאולי שכחו מפתח, כי הייתי יכולה לשמוע אותן מתווכחות במדרגות אם כן.
עד אותו הרגע שפתחתי את הדלת קיוויתי שזה יהיה דני, אבל איימי עמדה בראש מורכן מולי.
עלתה דמעה בזווית העין שלה.
"היי" אמרתי בקול קלוש והיא חיבקה אותי בלי להגיד כלום.
"אני חושבת שניית'ן עדיין מחפש אותך" אמרתי כשהיא התיישבה על אחד הכסאות מהשולחן שהיא גגרה למטבח.
אני התיישבתי על השיש והושטתי לה טישו.
"אני יודעת שכן." היא אמרה. "גם ליזי וניקול"
"החתונה מבוטלת?" שאלתי בשקט.
היא הנהנה וניגבה את הדמעות שלה. "סטפני אני אה..., חייבת לדעת..."
"מה?"
"את עדיין אוהבת אותו?"
"לא." אמרתי בהחלטיות. לפחות נדמה לי שלא.
איימי הרימה אלי מבט. "אל תשקרי לי..." היא מלמלה. "אני יודעת שכל ההידרדרות שלך בשנה האחרונה היא בגלל הוואי. כשתפסת אותי ואת ניית'ן ביחד."
ירדתי מהשיש ונעמדתי על הרגליים. "אני לא מבינה למה אנשים ממשיכים להגיד את זה ככה!" התרגזתי. "הידרדרות!? למה?! כי כבר הפסקתי להגיע לרוב השיעורים באוניברסיטה? כי החלטתי שיש לי דעה משל עצמי?!"
"יותר כי לא היית חוזרת הביתה במשך ימים, כי התחלת ולהסתובב עם אנשים כמו ג'ו! כי ברחת עם החבר שלך ללונדון! אמא שלך הייתה מתקשרת אליי כמעט כל לילה כדי לבדוק אם את איתי."
"ועשיתי את כל זה מתוך בחירה שלי. אני בכלל לא חייבת הסבר. גם לא לאמא שלי."
"תפסיקי!" איימי צעקה. "פשוט תגידי לי אם זה נכון! כל זה התחיל בגלל החופשה בהוואי? כשתפסת אותי ואת ניית'ן ביחד?"
לא רציתי להסתכל עליה. היו לה דמעות בעיניים, וידעתי שאני לא מסוגלת לבכות.
המבט שלי נדד בין הרצפות של הקיר. "את יודעת שכן. וזה לא אומר שאני עדיין אוהבת אותו."
היא הרכינה ראש ובכתה בדממה מוחלטת. לא התכוונתי להסתכל אבל ככה יצא.
"איימי תפסיקי," אמרתי לה "כבר התנצלת מליון פעם, וכבר סלחתי לך פעם אחת."
"אם זה עוזר," היא אמרה בסופו של דבר "הוא אף פעם לא היה שווה את זה... שפוט" היא פלטה את המילה האחרונה אחרי כמה רגעים של מחשבה. "שילך להזדיין, הוא והחברה המזדיינת הזאת"
"עשית משהו מעניין היום?" איימי שאלה באותו הלילה כעבור כמה שעות. ישבנו ושיחקנו קלפים, כמו שתי זקנות שמחכות לבנות שלהן - ניקול וליזי.
"נישקתי את דני ג'ונס" אמרתי.
היא צחקה, אבל אני לא. "באמת?" היא הוסיפה בבהלה.
"באמת" צחקתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פאנפיקית