ניסיתי להירדם בין כל השמיכות והכריות שאיימי ואני פיזרנו על השטיח בסלון.
שקט וחושך. כבר חצי שעה ששכבתי בעיניים עצומות וכלום לא קרה.
"איימי?" שאלתי. "את ערה?"
לא היה קול ולא עונה. כנראה שהיא כבר נרדמה...
איך להסביר לו שיכול להיות שאני מאוהבת בו? איך לדבר איתו על מה שקרה? איך לשאול אותו למה הוא פשוט עזב?
שוב נזכרתי ביד שלו שנגעה לי בלחי, ושוב עברה בי צמרמורת קלה.
התעטפתי במעיל ונעלתי נעלי בית.
מצאתי את עצמי מול הדלת של דני.
נכון, אין שם אף אחד בשעה כזו של הלילה, אבל משהו בתוכי השתוקק למעט רעש. גם אם זה רק הרעש המהומם של העיר שאפשר לשמוע מהמרפסת שלהם. לרגע אפילו הצטערתי שליזי וניקול עדיין לא חזרו הביתה, למרות שאני בדרך כלל לא סובלת את הרעש שהן עושות.
הוצאתי מפתח מהעציץ ליד הדלת, כמו שדאגי לימד אותי לעשות. נכנסתי כשאני מנסה לחמם את הידיים שלי זו בזו, ורק כשהרמתי מבט ראיתי שמישהו כבר ישב שם.
"לילה?" לא הייתי בטוחה שזו היא.
"סטפני?" היא שאלה. הפנס שהיא החזיקה האיר על איזה דף שהחזיקה ואז עלי. זה סינוור אותי והיא כיבתה את זה.
התיישבתי לידה.
"מה את עושה כאן?" שאלתי.
"סתם... מנסה להלחין משהו." היא מלמלה והשפילה מבט אל הגיטרה שהיא החזיקה.
"זה זה?" שאלתי. הסתכלתי על הדף שהיא האירה עליו קודם, במעין בקשת רשות לקרוא את הכתוב.
"את יכולה לקרוא..." היא מלמלה והמשיכה לנגן לעצמה כמה תווים.
אומרים שאני, ספר בלי כריכה
שלא יודעת אם באה או הולכת
שנאבדת בין החלומות שלי.
אומרים שאני, תמונה בשחור לבן,
שאני צריכה לישון יותר
שאחראית למצבי הרע.
אומרים שאני, נערה רגילה
עם שגעונות קטנים שמעוררים אותי,
שלא מספיק יודעת, איפה הטוב ואיפה הרע,
איפה מקומי.
וזו אני ואנוכי, מפוחדת והחלטית,
מין בהכחדה,
כ"כ אמיתית כמו החיים
וזו אני ואנוכי עכשיו מגיע הרגע שלי
לא מתכוונת לוותר
לא רוצה לבזבז את הזמן
וזו אני ואנוכי
אומרים שאני, כמו כלב בלי בעליו
כמו סירה בלי ים
כמו נשמה בלי גופה.
אומרים שאני, אוקיינוס קרח,
שאני צריכה לצחוק יותר
ולשתוק טיפה פחות.
אומרים שאני, נערה רגילה
עם שגעונות קטנים שמעוררות אותי,
שלא מספיק יודעת, איפה הטוב איפה הרע,
איפה מקומי.
וזו אני ואנוכי, מפוחדת והחלטית,
מין בהכחדה,
כ"כ אמיתית כמו החיים
וזו אני ואנוכי עכשיו מגיע הרגע שלי
לא מתכוונת לוותר
לא רוצה לבזבז את הזמן
וזו אני ואנוכי
אני לא מה שאתה חושב
אני לא הסינדרלה שלך
אני לא החלק האחרון בפאזל המפורק שלך
אני לא מה שדמיינת
אולי טעית
אולי זה לא הרגע...
"לילה, זה מדהים..." מלמלתי. כיביתי הפנס שאיתו הארתי על הדף כשקראתי.
"את יודעת על מה התכוונתי לכתוב?" היא שאלה. הנדתי בראשי. "סתם סיפור אהבה שנגמר. רציתי לכתוב שהוא כבר לא אוהב אותה, והיא כבר לא אוהבת אותו."
שתיקה. ניסיתי להתרכז במילים מהשיר.
"ובמקום זה יצא סיפור על נערה שמפרקת את הפאזל כי היא לא חושבת שהוא מבין מי היא באמת... וזה בגלל שהיא משתנה. לא כי הוא אף פעם לא הבין."
היא משכה באפה בשקט. "נמאס לי להיות שקופה. נמאס לי שתמיד קל כל כך לקרוא אותי." הרי שתינו ידענו שהשיר הוא עליה.
"לילה זה כי את מציגה את זה על דף." אמרתי בעדינות והרמתי את השיר שלה מהרצפה. ידעתי שהיא חונקת דמעות ושתקתי.
"הוא לא קרא את השיר," היא מלמלה בשקט, יותר לעצמה מלי. דמעה זלגה על הלחי שלה. "והוא ידע. הוא תמיד יודע."
שוב שתיקה, אבל הפעם הרבה יותר קצרה.
"אז כדאי שתתקשרי לדאגי ותגידי לו את זה." אמרתי והמבט שלה קפץ אלי מהרצפה.
"אני לא יכולה." לילה אמרה. "הוא עם לואיס. וחוץ מזה מה, בשעה הזאת?" היא הצליחה לחייך בקושי, "לואיס בטח מתכרבלת בידיים שלו."
ניסיתי לא להיתקע בעיניים הירוקות שלה, אבל האמת היא שכשהיא בכתה אי אפשר שלא. "בשיר כתבת שאת לא רוצה לבזבז את הזמן..."
היא השפילה מבט והשיער שלה כיסה אותה. "גם כתבתי שאני לא מתכוונת לוותר."
"אני יודעת שלא התכוונת למה שאמרת בהופעה ההיא." חייכתי. "את לא יכולה לוותר עליו. אחרת למה נשארת בלונדון עד עכשיו?"
היא חשבה על זה לרגע וענתה תשובה כנה. לא פלא שהיא חושבת שהיא ספר בלי כריכה.
צעדים מהוססים. מישהו מדליק את האור. לוקח לי רגע ואני גם נזכרת שנרדמתי בסטודיו של הבנים.
אני פותחת את העיניים בבהלה, מצד אחד מקווה מאוד שזה לא דני שנכנס, מצד שני אני ממש רוצה לראות אותו.
לילה מתועררת וגם המחשבות שלה כמו שלי מתפוגגות. הייתי בטוחה בזה, כי מי שנכנס דרך הדלת הם ליזי וטום.
"מצטערת..." ליזי מלמלה וכיבתה את האור. היא הייתה קצת שיכורה, וחשדתי שגם טום.
ליזי הייתה קצת מסוחררת וטום עזר לה להתיישב על הספה לצידו.
"דני מחפש אותך." הוא אמר.
"אותי?" כמעט הרשיתי לעצמי לחייך. כל כך רציתי לדבר איתו ומצד שני לא היו לי מילים להסביר לו.
"לא, לא," הוא אמר. "את לילה."
הצטערתי ששאלתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פאנפיקית