רגעים.

אני מרגישה קצת מחוייבת לכתוב פה. מחוייבת לעצמי.

כי אם לא, איך אנצור את הזכרונות מהתקופות המיוחדות בחיים שלי?

מיוחדות.. כי אני לומדת מכל דבר קטן שקורה לי וסביבי ולאנשים בכללי. בוחנת כל דבר, מנתחת ומנסה להבין למה. זה משהו קסום ומיוחד בהתבגרות. כל מה שאני אדע לא יספיק לי לעולם, תמיד אני ארצה עוד ועוד.

ובכל רגע נתון, אני אנסה לפלוט את הידע שרכשתי, להשתמש בו ולהרגיש שעשיתי משהו וזה לא לשווא.

לפעמים שאני מרגישה אבודה, ושכל מה שאני יודעת לא עוזר לי לפתור בעיות של עכשיו והרגע, למחות את הדמעות ואת העצב מבפנים, אני חושבת על מה שאני אלמד לפעם הבאה.... ואז, אני כבר אדע מה לעשות.

תמיד מסתכלת קדימה, מחושבת, מפחדת שלא לטעות.

למה אסור לי לטעות?

Ouch, I have lost myself again
Lost myself and I am nowhere to be found,
Yeah I think that I might break
Lost myself again and I feel unsafe

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

אז התקופה הזאת מיוחדת כמו השאר שעברו.

מבולבלת, מדברת, מנסה לשנות... ואולי מצליחה. אולי יש דברים שאין ביכולתי לשנות.

קשה לי להשלים עם הנתק עם ההורים. משהו פה לא מסתדר לי. אני משתדלת כל כך להיות הכי בסדר והכל הולך הפוך. כבר אין לי כח, וזה הופך לזלזול שאפילו אני מרגישה איתו רע.

כשאני רוצה משהו אני מקבלת אותו וכרגיל הם נותנים לי הכל ושוב אני מרגישה רע.

למה אני צריכה להשתדל במקום שזה יבוא לי בטבעיות?

אולי אותו מצב מעצבן שאני מנסה לעשות משהו והוא יוצא לי הפוך ולא מובן, קורה יותר מדי בזמן האחרון, וזה מה שגרם לי להשבר.

אני מאכזבת אנשים, מזלזלת ואדישה [כמו שמתאים לי...] גם אם אני ממש לא רוצה להיות כזו.

איפה אני טועה?

אולי בהשתדלות היתרה הזו.

למה אנשים סביבי לא משתדלים מספיק כמוני, כדי להבין אותי?

אולי הם טועים לפעמים בראייה של הסיטואציה?

אולי אני יכולה להצביע על אחד ויחיד שגם אם יאכזב אותי, ידע לתקן את הטעות ולגרום לי להרגיש בחזרה הכי טוב בעולם, יותר מכולם.

ואולי זה לא מספיק לי?

כמה שאלות...

אולי מישהו יענה לי עליהן?