בזמן האחרון [יותר מדי] הטבעתי את עצמי בים של רחמים עצמיים, לא ידעתי לאן לברוח, מה לעשות עם עצמי, איך להתמודד עם רצף ההריסות שאיכשהו אני תמיד מצליחה לקיים. רק שהפעם הצלחתי להרוס את עצמי בדרך, בין שאר הדברים שאני כרגיל מעולה בלהפיל לריצפה. הפלתי את הביטחון שלי. הפלתי את החיוכים שלי והכל ברח לי מבין הידיים.
אין לי מילים להודות לאותם אנשים, או יותר נכון מלאכים, שלא נטשו אותי כשסירבתי לעזוב את הענן שעליו נרדמתי, משכו אותי בכוח והורידו אותי לאדמה. האירו את העיניים שלי, אמרו כל דבר אפשרי כדי לעזור, לעודד, ואם זה היה פשוט לשתוק ולחבק, הם עשו את זה.
העולם עצום וכל פעם אני שוכחת כמה קטנה אני לעומתו, נקודה קטנה בין אינספור נקודות כמוני. לוקחת את הבעיות הקטנות שלי כגדולות ונשברת. שוב נשברת, ושוב.
אני מניחה שככה זה אמור להתנהל, אחרת לא הייתי לומדת ומתקנת את הטעויות. לפחות מנסה.. אבל זה כואב לגלות כל פעם מחדש איך אני פוגעת, ושוב, הורסת.
מפחדת מעצמי, מפחדת ממה שאני עלולה לעשות בטעות לאנשים שאני כ"כ אוהבת. אני לא רגילה לזה, לא רגילה להיות עטופה בחום ובאהבה שלא חונקת, באהבה שנעימה לי יותר מהכל.
מצאתי את דמותי בוכה במיטה מידי לילה וכל בוקר הגוף שוב במריבה עם הראש שמסרב בתוקף לקום לעוד יום בלתי נסבל. בלתי נסבל כמו שאני הפכתי להיות.
ריחפתי באוויר והסתכלתי על עצמי מלמעלה, ראיתי דברים שאף אחד לא ראה, ראיתי אותי הולכת ומתמעטת, נעלמת לעצמי.
לאט לאט הבנתי שהבעיה העיקרית שלי היא שלא הייתה שום בעיה.
חיפשתי אותה בכוח בכל מקום שאליו הגעתי, בכל בן אדם, בכל סיטואציה. לא יכולתי להשלים עם שלמות מנטלית, עם הרגשת סיפוק אמיתית מהסביבה.
תמיד היה לי פחד שכשהכל מושלם יגיע משהו שיהרוס, וכמו שהזכרתי כבר, אני אלופה בלהרוס ולפגוע.
פחדתי גם הפעם, אבל החלתי לפעול ולהקדים תרופה למכה. התרופה צרבה לי, כאבה יותר מכל מכה שיכלה לבוא.
נקלעתי לתקופה ארוכה שבעצם בלי לדעת, חיפשתי בכל דבר טוב את אותו משהו רע שהיה צריך להגיע ולשבור אותי. הבעיה היא שההבחנה שלי הייתה מוטעת...
מה שעושה את השלמות הוא להבין שלא באמת מושלם, ולהשלים עם זה. ש.ל.ם.
מעשירית אני שנשאר בי, הפכתי לשלם.
הייתי צריכה לסגור את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
