"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

נמצאת פה אבל במחשבותיי אני שם.

אוכלת במטבח הזה, הגדוש בדברים שאף אחד לא יאכל וכנראה יזרקו, וחושבת על המטבח ההוא שארונותיו נכון לעכשיו ריקים.

מתעצלת לנקות את השולחן הזה, ואז נזכרת בשולחן ההוא ומתמלאת כוחות.

אומרת "בית" ומתכוונת לשני מקומות בו זמנית וכבר מבלבלת את עצמי.

ובצרור שלי כרגע יש שני מפתחות חדשים, כי גם בבית הזה החליפו מנעולים..

אבל בבית ההוא יש חצר, ובה מתקן לתליית כביסה, שהוא הדבר הכי ביתי בעיני כרגע למרות שמעולם לא תליתי כביסה בחוץ.

ובלילה רואים משם כל כך הרבה כוכבים שאני לא מצליחה להחליט לאן להביט קודם.

בבית ההוא יש מיטה יפייפיה מעץ מלא, ומכשירי חשמל שעדיין ארוזים.

בבית ההוא יהיו הספרים שלי, והדיסקים שלי, ואולי אפילו.. הפסנתר שלי?

ומחוץ לבית הרחובות שקטים. וב-6 בבוקר איש אחד מברך אותי בבוקר טוב, ועל פי מבטאו אני מבינה שהוא השכן החדש שלנו, למרות שהוא עדיין לא יודע זאת.

והדבר הכי חשוב בבית יגיע אלי לעת ערב בתום יום לימודים. כל ערב. אלי.

לא יאומן. לפעמים קשה לי להאמין שהחיפושים נגמרו, שבאמת מצאתי את מה שחיפשתי, ומה שמצאתי טוב יותר מכל מה שהייתי יכולה לבקש.

3 שבועות. ובית חדש.

הבית שלנו.

[עכשיו רק נשאר למצוא עבודה או תעסוקה כלשהי לשעות היום.. מקווה שה' יעזור לי בזה]

מכירים את זה שהבטן זועקת מרעב אבל ממש לא מתחשק לאכול?

תסמונת בוקר שכזו.

בהמשך לפוסט הקודם יש עוד נקודה שכדאי לי לזכור, והיא להפסיק לבקש שדברים יקרו בדרך שלי, אלא פשוט לקוות שאדע לראות את הטוב בכל אפשרות שתתרחש. יש בזה משהו מרגיע.

מצד שני יש עניין שהוא קצת פחות מרגיע והוא החתונה שלי. ממש מלחיץ.

צריכים הסבר? בבקשה: איך בדיוק אמורה מישהי עם פחד קהל לעמוד בפני 200-300 איש בחופה? ואיך מישהו ששונאת להיות במרכז העניינים תהיה זו שכולן רוקדות מסביבה? אני מתפללת לה' שיטשטש אותי כהוגן ביום הזה, כך שהפחד יעלם ואצליח באמת לשמוח ולא לדאוג. מספר אנשים הציעו לי לשתות אבל זה ממש נראה לי מתכון לאסון! מה קורה לכם?!

ועוד משהו. הלחץ של "מי יבוא וכמה יבואו". וזה הכי מטופש בעולם כי ברור לי שהסיבה היחידה שאני דואגת היא כי יותר מדי אכפת לי מה אנשים אחרים יחשבו על החתונה שלי. וזה דבילי!! יבואו האנשים שאני אוהבת, וזה כל כך ענין של איכות ולא של כמות! אז מה אם הצד שלו יהיה ענק. גם ככה תמיד הבנות נדחקות לפינת ריקודים מסכנה, אז לפחות כאן יהיה בזה משהו חיובי! חוצמזה יש כל כך הרבה סוגי חתונות, אז מה אכפת לי אם יחשבו שהחתונה שלי היתה קטנה? גם ככה אף אחד לא זוכר. באמת שאני לא יותר מדי זוכרת את רוב החתונות שהייתי בהן, גם של חברות קרובות וגם שקרו השנה. וחוצמזה- החתונה שלי אמורה לשקף אותי. ואני לא כמו כולן, ממש ממש לא. אז למה שהחתונה שלי תהיה כמו כולן? זה לא אמיתי. אולי זה יהיה עוד צעד בקבלה שלי את עצמי.

וזה כל כך שולי, היום הזה. ארבע שעות שמתכוננים אליהם חודשיים. ובשביל מה? נכון שמבחינה רוחנית נהיה במקום הכי גבוה, אבל החוכמה היא להמשיך את זה גם אחר כך, וזה הקושי האמיתי.

נשאר עוד חודש. חודש זה קצת? הרבה? כרגע נראה לי שהוא לעולם לא יגמר. מצד שני- מה עם אדם שנותר לו חודש לחיות? החודש הזה בטח יעבור לו מהר. חודש זה חצי מהחופש הגדול. זה הרבה. זה גם מחזור שלם שעובר הגוף של האישה. גם זה הרבה. אבל זה תשיעית מתינוק. זה ממש קצת. [ולא צריך להיות פרויד כדי להבין את עולם האסוציאציות שלי כרגע..].

האמת- הסיבה העיקרית שהפוסט הזה נכתב היא בעקבות תזכורת מהחומר למבחן בפסיכולוגיה על ההשפעה [שהוכחה מדעית שוב ושוב] המרגיעה והבריאה של כתיבה עם רגשות, דאגות וחששות. כי האמת שהיא שבא לי לכתוב פוסט פעם ביום לערך, אבל עד שמגיעה השעה המוזה מסתלקת, או שהעצלנות משתלטת. אז זה נתן את הדחיפה הנחוצה.

וכשהוא מדבר איתי הוא מזכיר לי לראות את השם בכל דבר. ואולי יום אחד באמת אצליח. בינתיים התפילות שלי הולכות ומשתפרות. אין תפילה שבה אני לא מרגישה משהו, איזושהי התעלות. ובמיוחד בבית כנסת. והולכים ומתרבים הקטעים שאני כבר מחכה להגיע אליהם, לכוון, להעמיק, ואם פספסתי אותם בהיותי שקועה במחשבה אווילית כלשהי זה מבאס אותי מאוד [אבל אני יודעת שבקרוב תגיע עוד תפילה עם עוד הזדמנות].

וזהו להפעם. יום נפלא :)