אני וההורים שלי, סיפור שלם יש לי איתם.
הם כלכך אוהבים אותי, מגנים עלי, ואני כלכך אוהבת אותם!
אבל משום מה, זכרונות מהעבר שלי, מהילדות גורמים לי לחשוב שאני וההורים שלי רחוקים ממה שהיינו פעם..
כמה דברים גרמו לדבר הזה לקרות.
אחד מהם זה הסיפור עם ההטרדה שהיה שלא סיפרתי להם מה היה רק שזאת הייתה הטרדה
אני חושבת שזה שלא דיברתי איתם על זה גרם להם לחשוב שאני לא סומכת עליהם מספיק או שאני לא מרגישה מספיק
קרובה כדי לדבר איתם על זה.
הדבר השני זאת אמא שלי והסיפור שלה עם גיסתה והריב המשפחתי הגדול שיש בין המשפחה של אמא למשפחה של אבא
ועדיין אמא ואבא מאוד אוהבים אחד את השני אולי אפילו יותר מתמיד!
אבל בכל זאת, למרות שעברנו את כל המכשולים שה' הציב לי אני מרגישה את הריחוק ביניינו, כאילו יש מחיצה שמפרידה
והיא כלכך דקה שהדבר היחיד שיש לעשות זה את הצעד בין שני הצדדים ולמרות הדקיקות של מחיצה זו הצעד הזה הוא כלכך
קשה, כלכך משמעותי, כלכ מפחיד.
אני זוכרת איך שאבא היה חוזר מהעבודה והייתי רצה לקראתו בערב קופצת עליו, נשקת אותו, שמחה כלכך שהוא חזר סופסוף.
משחקת איתו בכל משחק קופסא אפשרי שיש, מדברת איתו על הכל וככה גם אם אמא.
אבל אז אני חושבת על זה שאני כבר בת 15 עוד חודש, שאני כבר לא ילדה קטנה, שאבא כבר לא יכול להחזיק אותי על הידיים שאני כבר לא הילדה הקטנה שלו אבל בכל זאת אני כן.
אני בכל זאת מרגישה האושרה שלך אבא והגוזל שלך אמא, אני עדיין אותה אלה רק גדולה בעשר שנים.
ואני עדיין אוהבת אותכם באותה מידה.
אל תשכחו את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
א ל ה.