הימים החלו להתחמם, ואני לא יכולתי שלא לחשוב עלייך: כל בוקר כשהשעון המעורר צלצל, וכל ערב לפניי שעצמתי עיניים. בין נשימה לנשימה הזדחלת לתוך התודעה שלי יחד עם האוויר האביך, חונק את הריאות ומשאיר מקום רק לחמצן הנחוץ בשביל לא לאבד את ההכרה.

הבגדים התקצרו, וכך גם הלילות, ואתה המשכת לחלחל, חומק בדרכים עקלקלות לקיומה החנוק של המציאות שאפיינה אותי.

לעיתים הייתי שוכחת, נותנת חופש ללב שלי שלא ידע מנוח כבר תקופה, אבל שנינו יודעים שזה עסק לא פשוט. כשאתה מניח בידיים זהירות (לכאורה) של מישהו אחר את ההווייה הנחרדת שלך- לעולם אינך מצפה שתוחזר למקומך ותשמע, במילים כנות עד כאב- "תודה, אני לא רוצה את הלב שלך. אפשר פתק החלפה בבקשה?"

אני לא כואבת יותר. לעולם לא כאבתי כמו שמצפים. לא באמת. רק המחשבה עלייך לא עוזבת אותי, כאילו נתקעתי בלופ אינסופי של זכרון.

(כבר כמעט שבועיים אני לא מתרגשת ולא תוהה מה יקרה אם אתחרט. אפילו ההודעות האישיות שלך לא חודרות אליי. כל מה שיהיה לך לומר, תצטרך לומר לי כמו גבר, ואם תבחר שלא- אז לא. באופן משוחרר ואמיתי, אני מתחילה את גיל 19 בלעדייך. )