אני קוראת את אשכול נבו, ויש לי חשק לכתוב. פתאום אני נזכרת בצורך הקיומי כמעט שבער בי פעם, להקליד את כל המחשבות במרץ, לנסח במילים יפות את פעימות הלב. 

אני רוצה לכתוב על העיניים הכחולות שלך, ועל השיער שלך שגדל תמיד הצידה, ואיך אני צריכה להימתח כולי כדיי לנשק אותך כשאנחנו עומדים. הלוואי שתאהב אותי כבר, אני חושבת, ומלטפת לך את העורף. הלוואי שאוכל לנצח להתמקד רק בכל הדברים הטובים, וכמה אתה נכון לי עכשיו, ובכלל. נוח לי לחבק אותך ולתת לך נשיקות בלחי ולהתעורר איתך. וזה די נדיר, האמת, כי מעולם לא רציתי לראות אף אחד בבוקר. לא הייתי מוכנה לחלוק את הלילה שלי עם זרים, לתת לגוף אחר לגעת בי כשאני ישנה.

רגעים שעושים לי נעים:

בלילה שבין שישי לשבת נהיה לי חם, ואחריי שפתחתי קצת את החלונות ושתיתי מים, החלטתי להשאר מחוץ לשמיכה. שכבתי בשקט עם הגב אליו, ופתאום הרגשתי את הפוך שוב עלי;

ליטופי שיער באמצע המסעדה; 

נכונות ללמוד בשבילי שפות זרות; 

ניסיונות לגשר על המרחק הפיזי כדיי להתראות במהלך השבוע;

צחוק בקול נמוך. 

רגעים שעושים לי רע:

לקרוא אשכול נבו ולהכנס לדכאון מהעומק המלנכולי שמאפיין מערכות יחסים שהוא מתאר, במיוחד כי זה נשמע כה אמיתי;

כשאמא שלי מנסה להגן עליי מכל הדברים שיכולים להשתבש בינינו, ומלמדת אותי להיות תמיד זהירה. "האם הוא רוצה לראות אותך כמו שאת רוצה לראות אותו?" וגם "אני חוששת שאם מראים לו את האצבע הוא יקח את כל היד";

להכנע לה ולהתחיל לפקפק במידת הרצון שלו להיות איתי, בלי שום הוכחה אמיתית;

כשדמעות חנוקות מכאיבות לי בגרון;

לזכור שאסור בשום פנים ואופן לתת להן לברוח, כדיי שלא יברח יחד איתן, כמו שעידן עשה.