and still going strong. 

הלוואי שימשיך ככה, אמן אמן.

אני רוצה שתאהב אותי חזק,

תחבק אותי הרבה

ושתמיד יהיה לנו טוב.

אתמול נסעתי לחיפה- פעם ראשונה במגרש הביתי שלו. לקח לי מלא זמן להגיע בגלל עיכובים בתחבורה הציבורית, אבל האמת שמצאתי די בקלות, במיוחד בזכות שני בחורים באוטובוס שממש נכונו לעזור. יצאנו, אכלנו ארוחת ערב, חזרנו לדירה, שתינו, שכבנו, ישנו, שכבנו, התקלחנו, אכלנו ארוחת בוקר, טיילנו, חזרנו לדירה, ואז הוא ליווה אותי לתחת האוטובוס וחזרתי הביתה. הנסיעה חזרה דווקא הייתה די קצרה. 

אני עדיין לא ישנה כמו שצריך לידו (למעשה, ישנו ביחד רק 3 פעמים, אז לא בטוח שמילה "עדיין" מתאימה פה). קשה לי להרדם, אני מתעוררת מוקדם, ואני צריכה לילה נוסף לבד כדיי להפטר מהעייפות המצטברת בי. כשהגיעו שעות הצהריים המוקדמות הרגשתי שהגיע הזמן שאעזוב. הרגשתי שקצת מיצינו, וצריך להשאיר טעם של עוד כדיי לא להפוך לסתם. עכשיו, 7 שעות אחריי שנפרדנו בתחנה, אני רוצה לחבק אותו שוב, כמהה לזרועות שלו שיעטפו אותי.

פיתחתי הרגל ספק-מגונה: כל פעם שאנחנו שוכבים במיטה והוא מלטף לי את הראש או מטייל לי עם האצבעות על הגוף, אני מדמיינת מה ארגיש אם הוא יגיד "אני אוהב אותך". אתמול הייתה פעם ראשונה שזה לא עשה לי סיבוב של לחץ בבטן. האמת שאפילו קצת רציתי שזה יבוא.

אוי ווי.