במדבר של המתים הזמן עומד מלכת, מקבע את החום במקום, מקטים את מלאי הנשימות. טיפות המים מתאדות מהלשון, עולות למעלה ולא חוזרות. הזמן פה מרגיש כמעט כמו נצח. לפעמים אני מצליח לחשב את התאריך, או כך לפחות נדמה לי; והשעון שלי מתחלק לשני חלקים: יום ולילה. זה לא קל להבין את השגרה המגוחכת הזו, אבל מתרגלים. יש ימים בהם אני מדמיין כיצד לקראת הערב אגיע למקום עם צוולזציה, אולי אפגוש אישה יפה. אלוהים, כמה זמן לא נגעתי באישה.

מאז ג'ני לא הייתי עם אף אחת. היא הייתה משהו מיוחד, הבחורה הזאת. היה לה שיער כהה, לא קצר מדיי ולא ארוך מדיי, ועיניים ירוקות- אפורות שנראו כמו הים בשעות בין- ערביים. היא הייתה גבוהה ורזה, והיה לה עור של בובת פורצלן. כשהייתה מחייכת, היית יכול לראות איך העיניים שלה מפיצות ניצוצות של הנאה. היא אהבה לתת לי נשיקות על הלחי, וטענה שזה מה שמצביע על קרבה אמיתית. את המיילים שלה היתה חותמת באות הראשונה של שמה, ולאחריה נקודה, כאילו המילים שכתובות הן סוד משותף רק לשנינו.

לג'ני היה סוודר רק בצבע סגול שהיא אהבה ללבוש בחורף. אני לא יודע למה, אבל כשאני חושב עליה, אני רואה אותה בעיני רוחי לבושה בסוודר הזה ובחצאית שחוקה קצרה, שערה אסוף ברישול ורגליה יחפות בתוך נעלי בית פרוותיות. אולי כי כך היא נראתה בפעם הראשונה שבאתי אליה לדירה. "הפתעת אותי", היא אמרה כשפתחה את הדלת. "סתם קפצתי להחזיר לך את ה..."- אני אפילו לא זוכר מה זה היה. עניתי אז בנונשלאנטיות מאולצת, בנסיון לחפות על הלב הדופק ללא מרגוע. אח"כ נכנסתי ועזרתי לה לסדר במקרר את הקניות שהיא הביאה כמה דקות לפניי שהגעתי.

בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא דווקא הייתה עם שיער פזור ועקבים, ונתלתה על זרועו של בחור אחר. "תכיר, זה ג'רמי", היא אמרה, והתחשק לי לומר לה שג'רמי זה בכלל שם של שמוק, אבל שתקתי. זה היה בכניסה לבית האופרה, והיא כנראה יצאה לדייט בעוד שהבילוי הכי חם שצפה לי, היה הטיול עם הכלב שכמעט הגיע לסיומו. איחלתי להם צפיה נעימה והרגשתי איך החור בלב שלי גדל עוד קצת.

אבחנו אותי כשהייתי ממש תינוק. "חור קטן בלב", אמרו להורים שלי, "אבל רוב הסיכויים שהוא יהיה בסדר". מעולם לא הרבנו לדבר עליו בבית, אבל הנוכחות שלו הורגשה באויר. קשה להסביר את זה, אבל זו הייתה מן מועקה מתמשכת, מתיחות זהירה באויר- מבטים שמעולם לא שבעו נחת וחרה הייתה מנת חלקם התמידית.

את זוכר שכשהייתי בן 8 או 9 טיפסתי על עץ בחצר ובדיוק לפניי שהתיישרתי הענף נשבר וצנחתי מטה. זו הייתה נפילה קצרה, העץ היה נמוך, ולא באמת נחבלתי, אבל ההורים שלי לקחו אותי מהר לבי"ח כדיי שיבדקו אם חס ושלום זה לא בגלל הלב. כשהייתי בתיכון, כאבים בחזה תמיד פטרו אותי מדברים מעיקים, בעיקר כמו הליכה לבי"ס. האמת היא שעד שפגשתי את ג'ני, מעולם לא הרגשתי שום כאב בחזה.היום אני מרגיש כאילו יושב עליי פיל כמעט כל הזמן. זה מצחיק, כי תמיד חשבתי שאחריי ש"הנורא מכל" יקרה, אם להצמד לניסוחה של אמא, לא ארגיש דבר. אבל כנראה שהחיים מוכיחים לך אחרת.

אני מאמין שהבחור שירה בי בזמן השוד התכוון רק לפצוע. מאיפה הוא היה יכול לדעת שהאיבר הכי חשוב בגוף שלי נפגם עד כדיי כך שלא יצליח לשרוד הרדמה מלאה. זו לא אשמתו, באמת. רק החור הזה שהלך וגדל והלך.