אני נותנת לרוח קרה להכנס פנימה וחושבת בשקט. הרבה זמן לא עשיתי את זה. הידיים שלי קרות, אבל זה נעים לי, ולפעמים אני רוצה לעצום עיניים ולחלום אותי במקום רחוק ומושלג. אני רוצה תירוץ להתלבש חגיגי במיוחד ולנעול עקבים גבוהים, לשים מעיל שחור ארוך וכובע צמרירי לבן, לשתות אלכוהול משובח ולאהוב הרבה. 

and still going strong. 

הלוואי שימשיך ככה, אמן אמן.

אני רוצה שתאהב אותי חזק,

תחבק אותי הרבה

ושתמיד יהיה לנו טוב.

אתמול נסעתי לחיפה- פעם ראשונה במגרש הביתי שלו. לקח לי מלא זמן להגיע בגלל עיכובים בתחבורה הציבורית, אבל האמת שמצאתי די בקלות, במיוחד בזכות שני בחורים באוטובוס שממש נכונו לעזור. יצאנו, אכלנו ארוחת ערב, חזרנו לדירה, שתינו, שכבנו, ישנו, שכבנו, התקלחנו, אכלנו ארוחת בוקר, טיילנו, חזרנו לדירה, ואז הוא ליווה אותי לתחת האוטובוס וחזרתי הביתה. הנסיעה חזרה דווקא הייתה די קצרה. 

אני עדיין לא ישנה כמו שצריך לידו (למעשה, ישנו ביחד רק 3 פעמים, אז לא בטוח שמילה "עדיין" מתאימה פה). קשה לי להרדם, אני מתעוררת מוקדם, ואני צריכה לילה נוסף לבד כדיי להפטר מהעייפות המצטברת בי. כשהגיעו שעות הצהריים המוקדמות הרגשתי שהגיע הזמן שאעזוב. הרגשתי שקצת מיצינו, וצריך להשאיר טעם של עוד כדיי לא להפוך לסתם. עכשיו, 7 שעות אחריי שנפרדנו בתחנה, אני רוצה לחבק אותו שוב, כמהה לזרועות שלו שיעטפו אותי.

פיתחתי הרגל ספק-מגונה: כל פעם שאנחנו שוכבים במיטה והוא מלטף לי את הראש או מטייל לי עם האצבעות על הגוף, אני מדמיינת מה ארגיש אם הוא יגיד "אני אוהב אותך". אתמול הייתה פעם ראשונה שזה לא עשה לי סיבוב של לחץ בבטן. האמת שאפילו קצת רציתי שזה יבוא.

אוי ווי. 

אני קוראת את אשכול נבו, ויש לי חשק לכתוב. פתאום אני נזכרת בצורך הקיומי כמעט שבער בי פעם, להקליד את כל המחשבות במרץ, לנסח במילים יפות את פעימות הלב. 

אני רוצה לכתוב על העיניים הכחולות שלך, ועל השיער שלך שגדל תמיד הצידה, ואיך אני צריכה להימתח כולי כדיי לנשק אותך כשאנחנו עומדים. הלוואי שתאהב אותי כבר, אני חושבת, ומלטפת לך את העורף. הלוואי שאוכל לנצח להתמקד רק בכל הדברים הטובים, וכמה אתה נכון לי עכשיו, ובכלל. נוח לי לחבק אותך ולתת לך נשיקות בלחי ולהתעורר איתך. וזה די נדיר, האמת, כי מעולם לא רציתי לראות אף אחד בבוקר. לא הייתי מוכנה לחלוק את הלילה שלי עם זרים, לתת לגוף אחר לגעת בי כשאני ישנה.

רגעים שעושים לי נעים:

בלילה שבין שישי לשבת נהיה לי חם, ואחריי שפתחתי קצת את החלונות ושתיתי מים, החלטתי להשאר מחוץ לשמיכה. שכבתי בשקט עם הגב אליו, ופתאום הרגשתי את הפוך שוב עלי;

ליטופי שיער באמצע המסעדה; 

נכונות ללמוד בשבילי שפות זרות; 

ניסיונות לגשר על המרחק הפיזי כדיי להתראות במהלך השבוע;

צחוק בקול נמוך. 

רגעים שעושים לי רע:

לקרוא אשכול נבו ולהכנס לדכאון מהעומק המלנכולי שמאפיין מערכות יחסים שהוא מתאר, במיוחד כי זה נשמע כה אמיתי;

כשאמא שלי מנסה להגן עליי מכל הדברים שיכולים להשתבש בינינו, ומלמדת אותי להיות תמיד זהירה. "האם הוא רוצה לראות אותך כמו שאת רוצה לראות אותו?" וגם "אני חוששת שאם מראים לו את האצבע הוא יקח את כל היד";

להכנע לה ולהתחיל לפקפק במידת הרצון שלו להיות איתי, בלי שום הוכחה אמיתית;

כשדמעות חנוקות מכאיבות לי בגרון;

לזכור שאסור בשום פנים ואופן לתת להן לברוח, כדיי שלא יברח יחד איתן, כמו שעידן עשה.