12.4.09, 16:20

ב4 בבוקר הלכתי לישון ברביירה הצרפתית, בכפר נופש ליד פרפניין. היד שלי בקושי זזה על הדף, ואני כמו נאבקת בעם שמסרב לנוע ולתעד חלקיק קטן מהמחשבות שלי. לאחרונה, הכל הפך גלוי. אין זמן ואין כוח, והרגש שלי נכתב כמעט תמיד בהתאם.

עכשיו יורד גשם. אני יושבת על כורסא קטנה שמזכירה ריהוט חוף, צמודה לרדיאטור ומתמקדת בדממה שחודרת לבפנים מבין רעש הטיפות על החלונות הגדולים. מבעד לתריסים רואים ירוק של גינה ועצים, גם הם תפאורה לבתי חוף קיציים. יש בזה מן הקסם- כשהכל אומר חום ושיזוף, לטבע יש תוכניות אחרות.

מפעם לפעם אני נזכרת במה שמחכה לי כשאשוב בעוד שבוע הביתה לשגרה, כדור קטן של לחץ מתחיל להווצר לי בבטן. חשוב לדעת להרגע. אני מתרגלת נשימות עמוקות ואומרת לעצמי שכבר צלחתי לוחות זמנים צפופים יותר; או לחילופין- חושבת שאתמודד עם הכל כשאחזור. דאגות בהווה הן חסרות תכלית.

שעות השקט הרחק ממך מרגישות שונה ממה שציפיתי. העובדה שאתה נמצא אצלי בראש כל כך הרבה היא כשלעצמה מפתיעה, כי בחיי שחשבתי שהמשמעות שלנו אבדה כמעט לחלוטין. כולי תקווה שגעגועים יהיו מנת חלקך. אני רוצה שאחסר לך. אני רוצה שיהיה לך רע בלעדיי. אתה אולי לא לגמרי מבין כמה היה חשוב לי לדעת שגם אם אנחנו נגמרים- נלחמנו. בגלל זה לא נתתי לנו להגמר גם כשהאמת הכי כואבת בך הודתה שאתה לא בטוח אם המצב ישתנה; אתה לא יכול להתחייב לי במחווה רומנטית-הרואית שכל הדברים הקטנים שהתנגשו בינינו יחדלו מלעשות כן. ואני הסכמתי בכל זאת. כל שהייתי צריכה זו הבטחה שתנסה בכל כוחך. והבטחת, אז הנה אני כאן, משוכנעת שזו כמו התחלה שניה של הכרות כשעדיין קצת אדישים למה שיקרה, אבל בעצם מתחילה לחשוב אחריי שהסערה עוברת שאולי עמוק בפנים הרגש שלי עדיין פה.

אני שוב חושבת על דברים גדולים של ביחד. קשה לי בינתיים להצהיר באותה אסרטיביות שזה הכי אמיתי שיכול להיות, אבל אולי זו המהות של קשר. ככלל, התחלתי לפקפק במושג האהבה במישור הרלוונטיות שלו בנוגע אלינו, ועדיין קשה לי נורא, אבל מי יודע. לחיות בטירוף, ולכאוב ולהלחם ולהרגיש שזמן זה מושג שרירותי. מי יודע.

לפני שנה, בפריז, תהיתי על קנקנה של אהבה; יחלתי להרבה דברים שעכשיו מתגשמים בכל מיני אספקטים של החיים שלי. אין יותר טוב מזה, באמת שאין. יש לי משפחה ולימודים וחברים ואנשים טובים מסביבי- וזה לא שפעם היה לי רע. פשוט החיים מתחדשים ומשתנים ואני לא יכולה שלא להתפעל מאיך שהכל מסתדר בצורה הטובה ביותר. כל הכמעט- קלישאות שאני מדקלמת לא מאכזבות.

17.4.09, 14:05

הבטחות לעצמי:

- להיות יותר סבלנית לאחקטן.

- ללמוד משרי ארגוב. לדעת לאמץ את מה שרלוונטי, כי אישה חזרה היא מודל לחיקוי.

- לא לתרץ בשביל בחורים.

היום

אני יודעת איך זה להיות נאהבת, ואני יודעת מתי זה לא עד הסוף. מגיע לי יותר, וזה בסדר שאין לי הסבר מדוקדק והגיוני למה שקרה באילת, וזה בסדר לא לרצות לנסות למצוא אחד. כנראה שלא נועדנו, או משהו כזה. עוד מעט נגמר.

נסיון נוסף, שיעמוד במבחן מאוד בקרוב. גם אם זו החלטה שגויה, לפחות אדע שנלחמנו עד הסוף.

בצהריים, אני כבר מתחילה לחשוב שזו ההחלטה הנכונה. באופן הכי אמיתי אמרתי אתמול לאמא שאני לא רוצה חרטות, ואני לא רוצה להיות לבד. השלמתי עם לאבד אותו כבר לפניי כמה ימים, אבל לא מתחשק לי. מלודרמטיות מהוססת, ואני לחלוטין מוכנה לסכן את הלב שלי. אני קופצת אם אתה קופץ. קדימה.

המזג אויר הזה מאוד עושה הרגשה של חופש. כלומר, זה באמת חופש, אבל מסוג אחר. קצת נהיה חמים, ויש קולה בבית (אנחנו שותים מוגז רק בארועים) ושקט מסביב. יחי.