יום הסטודנט היום. למען האמת, התכנון ההתחלתי היה לא ללכת, כי ישנם דברים מרובים לעשות וכן ממילא אני נמצאת בקמפוס עד 11. אירועי יום הסטודנט נפתחים ב12 וחצי, ולחכות נראה לי בזבוז זמן משווע, אז חשבתי שפשוט אחזור הביתה. אחרי כל מיני שידולים של אנשים, החלטתי שאקפוץ לקראת שעות אחר הצהריים-ערב. זה יום שמסמן את ההווייה הסטודנטיאלית באופן שונה ממה שאנחנו רגילים, וחבל לפספס באופן מוחלט. ואפילו יש לי פחות דברים לעשות ממה שחשבתי, אז מה טוב. התקהלות סטודנטים מכל רחבי הקמפוס במסגרת אנטי- לימודית יכולה להיות נחמדה.  

החשיפה התרבותית שלי לא נגמרת בזה. כבר יש כרטיסים להופעה של שחר חסון בסופשבוע שבא עלינו לטובה, ביום ראשון תאטרון איכות, ומתישהו בקרוב הופעת מחווה נוספת לגאנז. חיי החברה שלי מקבלים אופי שונה מתקופה לתקופה, אני נהנית. מרגישים את הקיץ מזדחל לכיוונינו, ואני יכולה לומר בכנות שאני מרוצה. הלייזר מקל על העניינים, אין ספק, וקצת בגדים קצרים וסנדלים יכול להיות שינוי מרענן. אני נורא אוהבת התחלות של עונות. הדבר היחיד שנראה מאיים במקצת הוא תקופת הבחינות שמתקרבת בצעדי ענק, והצפיפות שמסדרת אותה. אבל בסדר. נעבור גם את זה.

שיבואו עלינו רק ימים טובים.  

הימים החלו להתחמם, ואני לא יכולתי שלא לחשוב עלייך: כל בוקר כשהשעון המעורר צלצל, וכל ערב לפניי שעצמתי עיניים. בין נשימה לנשימה הזדחלת לתוך התודעה שלי יחד עם האוויר האביך, חונק את הריאות ומשאיר מקום רק לחמצן הנחוץ בשביל לא לאבד את ההכרה.

הבגדים התקצרו, וכך גם הלילות, ואתה המשכת לחלחל, חומק בדרכים עקלקלות לקיומה החנוק של המציאות שאפיינה אותי.

לעיתים הייתי שוכחת, נותנת חופש ללב שלי שלא ידע מנוח כבר תקופה, אבל שנינו יודעים שזה עסק לא פשוט. כשאתה מניח בידיים זהירות (לכאורה) של מישהו אחר את ההווייה הנחרדת שלך- לעולם אינך מצפה שתוחזר למקומך ותשמע, במילים כנות עד כאב- "תודה, אני לא רוצה את הלב שלך. אפשר פתק החלפה בבקשה?"

אני לא כואבת יותר. לעולם לא כאבתי כמו שמצפים. לא באמת. רק המחשבה עלייך לא עוזבת אותי, כאילו נתקעתי בלופ אינסופי של זכרון.

(כבר כמעט שבועיים אני לא מתרגשת ולא תוהה מה יקרה אם אתחרט. אפילו ההודעות האישיות שלך לא חודרות אליי. כל מה שיהיה לך לומר, תצטרך לומר לי כמו גבר, ואם תבחר שלא- אז לא. באופן משוחרר ואמיתי, אני מתחילה את גיל 19 בלעדייך. )