יום ההולדת שלי עבר בהצלחה יחסית. ב2.5 זכיתי להרבה איחולים שגרמו לי לחייך, ובסוף השבוע חגגתי עם המשפחה ועם חבריי הטובים. למרות שהייתי חרדה, כמו תמיד, מכישלון מוחץ ואכזבה מטמטמת, הכל היה בסדר. לא אכחיש- היו אנשים שאכזבו, אבל אני שמה את זה מאחוריי. לא נותנת לדברים שליליים לגעת לי בלב, כי מגיע לו קצת רחמים.
אני מרגישה זכרונות של קיץ רחוק זוחלים לי מתחת לעור. מין שקט מסחרר, רגוע ומבחיל, שלו ומטריף. אין לי אוויר.
אני צריכה להתקשר למנחה הסמינר שלי, אבל האמת היא שזה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. לא שיש לי הרבה מה לעשות. "אם אני לא מתקשר אלייך בתחילת השבוע, תתקשרי אליי את", הוא אמר, ואני לא מבינה מה קשה בלהרים את השפורפרת אחריי שסיימת לקרוא את המייל ששלחתי לך בפעם השנייה, כי בפעם הראשונה שכחת.
נשימות עמוקות, חמצן. הלוואי שיגמר הבוקר.