יום שלם לזכר כל כך הרבה מתים. כל כך הרבה גיבורים, ניצולים, שורדים וסרידים.

אבל לא משנה כמה דברים יכניסו לי ביום אחד; כמה סרטים, שיחות, תמונות, זה עדיין לא מתעכל.

16 שנה אני בוכה ביום הזה, וכל שנה יותר גרועה מהשניה, אולי בגלל שאני מתבגרת, אבל אולי בגלל שגודל הזוועה רק מתעצם מכל שנה לשנה.

אני יושבת, שורה שניה, בסוף, מחבקת את עצמי, סתם ילדה, באמת שסתם, מסתכלת על האדם שאיבד כל צלם אנושי לדבריו, עומד, חי, מדבר ומדבר. לא מסוגל להפסיק. סוף סוף נותנים לו לדבר, הוא מנסה להעביר לנו את התחושות שהוא הרגיש בשנים הכי חשובות בחייו.

ואז הוא מראה לנו סרט. סרט אמיתי, שצלם בריטי צילם.

כולנו מפנים את מבטינו לריצפה בזעזוע, בבחילה, בכאב, לנוכח הגופות הרזות כל כך שנזרקות לתוך בור בגדול בית.

"שם אני הייתי," הוא אומר ומצביע. "גם אותי כמעט זרקו."

קולו לא רועד, הוא חזק. אך עיניו כל כך זקנות, פניו מלאות שבילי קמטים. ידיו רועדות שעה שלגם מהכוס מים.

אני לא מפנה את מבטי אפילו פעם אחת. אסור. אסור להתעלם, אסור להתכחש, אסור לשכוח.

הוא מסיים את דבריו וחותם במשפט אחרון.

"עוד 5 שנים, 7 גג, כבר לא ישארו שרידי שואה, לא יהיה מי שיעביר, יזכור.

אתם, אתם חייבים לזכור! לספר לילדיכם, לנכדיכם, לכולם... שאף פעם לא ישכחו... שלא ישכחו אותנו גם כשנמות..."

יזכור.