שוחד בדידות

(נתן זך)

סתם עשיתי קפיצה מחשבתית בין שני השירים האלה, ובכלל זה שבכותרת, שאותו לא ציטטתי, דווקא הוא זה שאיתו אני הולכת כל היום. ועוד קפיצה - לסוף המחשבה - וככה אני הופכת אותה פנים לחוץ הרי - שאני מתגעגעת לכתיבה הקלה, המשחקת, שמתחוללת במלים ובעיקר בהן וביניהן, ושאני אורחת שם, ילדה שהשאירו אותה בבית של השיר שיעשה לה בייביסיטר, ובינתיים מותר לה בבית הזה, שהוא לא הבית של אמא, האמא, כמו שקוראת לה רונית מטלון, מותר לה לחמוד.

כי עכשיו הכתיבה - הכתיבה ולא המלים - נהייתה שוב תא כלא צר, או יותר נכון, פינה, הפינה, פינת העונש, אני כותבת עם הפנים לקיר, אבל לא על הקיר, בכתיבה על הקיר יש התרסה והומור, אני כותבת בפנים כף היד.

זך אומר, בשיר שבכותרת שלא הבאתי במלואו, שמתחת לכל היופי הזה יש רוש מורעל שהוא שוחד. וזה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו: שהכתיבה היא דיל מסריח מאחורי הגב של מישהו, דיל של מתים או של נידונים מאחורי מישהו חי, או שרוצה לחיות, ואם ייתנו לו הוא יהיה טיפש מאוד ופצוע הרבה, ומלעלע.

מלעלע ולא מגמגם, מלעלע כמו אחד שטובע, או שהמלים מתחבטות בגרון שלו כמו שיטפון, והנה הנה הנה אני עושה את זה שוב, בלי להרגיש אני מחליקה לתוך הדיל הזה, הוא כבר חתום ומנוסח הרי.

לא.

מנגד למלים, לא למלים, מנגד לפעולת הכתיבה, גם זו שממש עכשיו, שהיא מנחמת, שהיא שוחד, נחמה קטנה תמורת הריחוף החכם מנייר, מנגד לכל זה עומדים חיים, מי אתם, מצחיק אבל מיד עולה לנגד עיני תמונה קלאסית מסרט אימה של מומיות, אלה שקמים מן הקברים והולכים כגוש אחד לעבר איזה בית בורגני ומואר ברכות, אלה החיים שאני רואה: לשד החיות שהם זקוקים לו נמצא במקומות אחרים.