קערת העץ שעל הכיריים, פתאום אני רואה שהיא חרוכה בצד של הלהבה הגדולה-שמתחזה-לבינונית. כבר כמה ימים שאין בה בצלים או שומים, רק כמה מטליות חדשות שהתעצלתי להכניס לארון למטה. בכלל היא שרוטה מאוד. אין בזה שום שירה. בי או בזה, איפה היא נמצאת מלכתחילה, מתגלה או מולבשת או פליטה של עיכול או הסכמה הדדית של שתינו למפגש, שלי ושל הקערה, מפגש של מאוהבות, כלומר הסכמה לשקר התעופה הרך, ההישרדותי, של שתינו. ומה עם השיער שלי המכונס לקוקו. אני מעבירה עליו יד. קווצה דקה נלכדת בחתך המחלים של הקמיצה, זה נעים. בכלל כל האלה שהן לא כאב או עונג, הן נעים. ומה עם העילגות. היא מהצד של הכאב, כלומר איננה כשלעצמה, רק גזר דין שנתן שופט מנייר. ומה עם הרגע השקט שהיה בצהריים, כשהחזקתי את המצלמה של ח' אחרי שהיא תקתקה אותי קמה והולכת למרפסת ועומדת שמה וכורעת וקמה ונכנסת ומביאה חזייה ונזכרת באורז והולכת להכין ובינתיים שוטפת את הסיר הירוק הקטן והיא צוחקת וזועפת ועושה כבקשתי ומצלמת את הגו שלי שאני לא מכירה ואותי חוזרת לכיסא הירוק ולובשת חזייה ועוד לפני זה את החזה שלי כשהרמתי לפניה את החולצה מקרוב ואז - מה אז, זהו, אני לא זוכרת כלום. אה, כן, הרגע השקט הזה, עם המצלמה ביד, מדפדפת את הגוף הזר שלי, איזה צער, ואיזה רוך, ואיזו זמניות לעגנית.
כן כן ככה נדבר לאשירה. לא שירה. כל היום הלכתי עם עיניים טרוטות ולא יכולתי להביא את עצמי לשטוף את הפנים במים. יומני היקר הפרהסי. וכל היום בלמתי עוד פעם ועוד פעם את שתי המלים שנדחקו למעלה, אני עייפה.
הנשמה שלי עייפה.
זה דיבור ישן. אני מחייכת לכבודו. יש נשמה, והיא שלי, והיא עייפה. איזה דיבור תם, כמעט אופטימי.
למה כשאני כותבת מתגייסת לי פלוגה שלמה של מנחמות, מחזיקות לי כל אצבע ברחמים גדולים, מורות לי לנהוג בעצמי בפיוס. אני רוצה לכתוב מהצד השני של הגבול.
יש האלה הפינית ההיא שח' סיפרה לי עליה, שהיא בטעות הרה ונגזר עליה הריון של 700 שנה. מתחת למים. חיכייה שאין לה קצה. שכחתי מי עיבר אותה. שכחתי מה שמה. רק שמתישהו במהלך המאות שנים הללו פתאום הציצה הברך שלה מהמים וציפור חשבה שזה משהו, אולי הר, צלע הר, כי היא היתה ענקית מאוד האלה ההיא, ובאה לקנן על הברך הזאת. הריון על הריון. והברך התחממה והתחממה והאלה ההריונית הרדומה מרוב ייאוש נבעתת שהברך נשרפת לה ומתנערת. איזה דבר זה הישרדות. אפילו בשביל אלה. היא מתנערת והביצים ניתזות מהברך שלה ונהיה מהן משהו. לא זוכרת מה. בכל מקרה היא מתחילה להתפתל, האלה, ומכל התפתלות נהיה העולם. במים. מוזר.
בריאה פסיבית, בלי מאבקי ענקים, סוג של ריקוד מיואש. וככה נהיה עולם.
נשי כל כך. מדמנתי.
והכל כשהיא עדיין בהריון.
כלומר, כל העולם לפי הפינים נהיה, התעצב (איך זה ביחד, עיצוב ועצב, מה זה) כשהבוראת שלו היתה בהריון.
נדמה לי שהמים מעברים אותה. שזה עוד יותר מדמנתי. המים מעברים אותה והם גם הרחם שמכילה אותה ומהם נהיה העולם כשהיא מתחילה לזוז. עולם של נשיות רכה עד בחילה.
מצד שני, אני מבינה את הבדידות המצוינת של האלה הזאתי.
היא מספיקה לעצמה, ההריון משתהה בניגוד לכל מה שאנחנו יודעים על זמן, אין לו קצה אנושי, 700 שנה זה מחוץ לזמן. ההריון נהיה מצב קבוע, הלידה היא הפרעה, אירוע. לא תוצאה. כי יש זמן לתוצאות, ו-700 שנה זה הרבה מעבר לזמן הזה כשהוא אנושי.
לפני איזה שעה אשה גוססת מסרטן העצמות ניסתה להדליק סיגריה ומי שבא לסעוד אותה בימיה האחרונים, אהוב ישן שלא התראתה איתו שנים, לוקח ממנה את הסיגריה וסותם את הפה שלה בנשיקה ארוכה, מינית. התעצבנתי. סיגריה היא האש הפרטית, היחסים האינטימיים עם האש, והאיש הזה בא ומפר את האינטימיות הזאת שבין אשה לאש שלה בנשיקה ארוכה עם מחיר ידוע. כיבוי. אחרי הנשיקה המצלמה התעכבה על פניה, היא חייכה וצחקה כמו נערה שאהבו אותה, מתרפקת על המצלמה. כל כך מעט בשביל אובדן כל כך עמוק, מהותי.
יש לי קוצים בסנטר. זה דבר שהגוף שלי לא מפסיק לייצר, שיער במקומות הלא נכונים, מזכיר לי שנשיות, נשיות שלי, כרוכה תמיד בהתנכלות לעצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: