Fan Of Tokio Hotel

זה יהיה פוסט שונה ועצוב לא יהיה פה טוקיו הוטל(חיי) אלא משהו שקרה אתמול...

אז ככה...

סגרתי את המסנג'ר ומוסיקה לא מתנגנת לי ברקע רק אני והמחשבות שלי מול המחשב...

איך אני אנסח את זה? בתור סיפור בתור אמת? איך אני אכתוב את זה שגמאני אבין??

החלטתי שאני פשוט אכתוב..

אתמול באה אליי חברה בריצה עם פנים רציניות כאלו של: קרה משהו...

ישר נבהלתי ושאלתי מה קרה מה קורה מי מו מה?! והיא אמרה לי שילד אחד נקרא לו "תוף" בכה על איזה איש מבוגר אחד..

אחרי שהרגעתי קצת מהפחד של מה קרה שאלתי מה קרה והתשובה הייתה:"אמא של תוף נפטרה"

מסתבר שהיא הייתה חולה מספר שנים בסרטן ואתמול זה קרה..

זו הייתה שעה אחרונה של בצפר וחיכו לנו 3 שעות של מגמת מוסיקה שגם תוף נמצא בה..

כמובן שהשיעור בוטל אבל נשארנו עוד קצת על הספסלים בחוץ לא יודעים מה לעשות..

התחלתי לבכות ממש בקטנה כי פחדתי שיצעקו עליי שאני לא הכרתי אותה שאני לא הייתי כזו חברה טובה שלו וכאלו ושאני סתם צומי...(אחרי זה אמרו לי שיש מצב שהיו עושים את זה..)

אבל אחרי כמה זמן הלכתי הבייתה וידעתי שאל תוף אני לא אלך היום...זה קשה מידי זה כואב מידי..

הלכתי הבייתה ובכיתי המון כל הדרך והיה לי זמן לחשוב על איך פתאום זה קרה..

בכיתי כי היה לי עצוב על זה שתוף נראה לי (מכמה שאני מכירה אותו) ילד כל כך מתוק...וזה לא הגיע לו..

למרות שזה לא מגיע לאף אחד...וכן אני יודעת שיש את היוצאי דופן אבל הם ממש לא בקטגוריה הזו.

אז היום ההלוויה בשעה 14:00 ונורא היה לי חשוב ללכת אבל שני הורי אמרו לי שאולי לא כדאי, לא הייתי מעולם בהלוויה ואולי לא עדיף שזה יקרה היום..

אני הולכת לשבעה זה בטוח ואני באמת מתכוונת כשאני רושמת במסנג'ר או בכל מקום שאפשר:

"אני פה בשבילך תמיד לכל דבר גם אם לא היינו הכי קרובים"

אני לא יודעת מה לעשות ואיך משפרים את ההרגשה אבל אני יכולה לנסות וזה מה שאני יעשה..

עכשיו אני בדכאון ובדאון ואין לי חשק לכלום האימונים במכון מוציאים אותי מההרגשה הזו שכל הבצפר ובמיוחד השכבה שלנו שרויה בה..

אני מוציאה קצת אנרגיה ודכאון עמוק...

בקיצור ולעניין...

תוף,

אנחנו לא היינו חברים הכי טובים אבל ממגמת מוסיקה הצלחנו קצת יותר להתקרב אני לא יכולה להבין את מה שקרה לך ואני לא חושבת שמישהו יכול אלא אם זה קרה לו...(טפו טפו טפו..)

שתדע שזה לא אגיע לך ושאני משתתפת בצערך..

אוהבת המון ומקווה שאולי יום אחד אני אראה לך את הבלוג הזה ותבין כמה שאתה חשוב לי למרות ההכרה הלא מרובה שיש לנו, אני מאמינה שזה ישתנה..

אז אוהבת המון המון ומשתתפת בצערך ותמיד פה בשבילך...

טל
בבקשה תגיבו או תגידו מילה טובה תעזרו לי לצאת מהדאון...