סערת המונסון

היי בננות כאן לא אחרת מאשר שרית P:

אז אני יודעת שנורא קשה כשיש רק פרק בשבוע לכן החלטתי שאני אעלה פרק גם במהלך השבוע.

אבל זה כמובן בתנאי שהתגובות לא ירדו, ואני מתכוונת שלא יהיה מתחת ל25.

אני אשתדל לעזור לפלורית לסיים את הפאנפיק הזה בקרוב כדיי שנוכל לסדר לוח העלת פרקים טוב יותר.

ואחריו יבוא פאנפיק חדש ומערנן שממש בימים אלה מתפרסם בקומונת הפאנפיקים של טוקיו הוטל.

אני יכולה לגלות לכם שיקראו לו "Gegen Meinen Willen"

הוא יהיה יותר בסגנון של "אהבה ללילה אחד" כל שכל מי שאהב את הפיק הזה כנראה יאהב גם את זה.

אז למה בעצם אני כאן?

ראיתי שנורא יבש פה בגלל שהפרקים עולים רק פעם בשבוע אז הנה וואנשוט ממש ארוך שכתבתי לפני כמה חודשים.

פירסמתי אותו בעבר בקומונת הפאנפיקים של טוקיו הוטל והוא זכה לאהדה, אני מקווה שגם כאן זה יהיה ככה.

תהנו D:

"טוב, יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה." אמר האיש בחליפה השחורה שישב מולה.

"מה אתה מציע?" היא שאלה וחיוך קטן עלה על פניה.

"כתבת שער." אמר בפשטות וסקר את חיוכה שהתרחב לאט.

"נשמע טוב. על מה?" המשיכה לשאול.

"נערה התאבדה. אני רוצה שתגלי למה, איך, כמה, איפה, את יודעת למה אני מתכווןן." הוא נאנח והושיט לעברה עיתון עליו התנוססה באותיות גדולות ואדומות הכותרת: 'התאהבה למוות'.

"שמעתי עליה..." מלמלה לעצמה וליטפה את העיתון.

"אני נותן לך גישה לבית שלה, לחדר שלה ולחברות." הסביר. "אל תאכזבי אותי."

"תהיה בטוח שאני לא." היא הכניסה את העיתון וקמה ממקומה.

"אה, ו..דנה." אמר לפתע וזו הסתובבה. "תשמרי על דיסקרטיות."

היא התיישבה בכבדות על הכסא במשרדה ופתחה את העיתון.

'נערה כבת 16 מברלין קפצה מבניין מגוריה.

הצוות הרפואי שהגיע קבע את מותה במקום. מבדיקות שנעשו היה אפשר לראות שהיא הייתה בהשפעת אלכוהול וסמים.'

היא סגרה את העיתון והניחה אותו על השולחן.

"אלכוהול וסמים בגיל 16... מדאיג מה שקורה לנוער." מלמלה אל לעצמה.

צלצול הטלפון שצלצל במשרדה קטע את מחשבותיה. "הלו?"

"דנה, את לא תאמיני מה קרה!" נשמע קולה המתרגש של ג'ני חברתה הטובה.

"מה קרה?" היא שאלה באדישות והתרווחה על הכסא.

"קיבלתי כרטיסים להופעה שהמליצו לי עלייה להיום בצהריים!" קראה באושר.

"סורי, ג'ן, לא יכולה לבוא." היא נאנחה.

"למה?" נשמעה בקולה נימת אכזבה.

"יש לי כתבת שער להכין. פעם אחרת." ניחמה אותה. "ועכשיו אני חייבת להמשיך לעבוד."

"שיהיה...ביי..." אמרה בעצב וזו ניתקה את הטלפון.

דנה אספה אל תוך תיקה את העיתון, כרטיס העיתונאי, פנקס, שני עטים ויצאה מהמשרד.

"שלום. אתה יודע במקרה איפה דוקטור שטנסקי?" היא שאלה את אחד מהאנשים שעברו מולה.

"את בטח דנה הריסון." אמר האיש וחייך אליה חיוך חם.

"זו אני. נעים מאוד." היא חייכה בחזרה והשניים לחצו ידיים.

"אז שנלך אליי למשרד?" שאל והצביע על הדלת שהייתה כחמישה מטרים מהם.

"נלך." אישרה והשניים נכנסו אל המשרד.

"היא באה לכאן במצב מאוד קשה." אמר והתישב על כיסאו, דנה התישבה על הכסא שהיה בעברו השני של השולחן. "צלע ימין הייתי שבורה והאף שלה היה שבור כתוצאה מהנפילה, אבל חוץ מזה היו לה המון שריטות על הידיים והמון דימומים בגוף. מה שהיה במיוחד מוזר זו העובדה שנמצאה בדם שלה כמות גדולה של אלכוהול וסמים." הוא נאנח. "אני עובד בתור רופא בכיר כבר עשר שנים, בתור רופא רגיל במשך שבע שנים ובתור אח במשך ארבע שנים ומעולם לא נתקלתי בדבר כזה. אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר אבל הנערה נראתה שבורה."

"קריפי." אמרה דנה אחרי שתיקה של כמה דקות. "כלומר, מפחיד." תיקנה את עצמה.

"בהחלט. כל הצוות היה המום." אמר בשקט.

"מה אתה יודע עלייה?" שאלה והוציאה את הפנקס מתיקה.

"קראו לה מליסה. מליסה מילר." הוא נזכר. "ויותר מזה אני לא יודע." הוסיף.

"אתה יכול לתת לי את הכתובת שלה? ואולי גם את השמות של ההורים או האחים?" היא ביקשה והושיטה לו את הפנקס שלה. הוא רשם במהירות את פרטיה והושיט לה את הפנקס. "בהצלחה." אמר לה ואילו זו רק חייכה ויצאה מהמשרד.

היא ישבה על המרפסת בדירתה, עוטפת לגמרי את כוס הקפה החמה.

מחשבות רבות רצו בראשה, היא לא הבינה איך נערה בגיל צעיר שכזה, גיל שצריך לבלות בו, מצאה את עצמה מתאבדת מבניין מגוריה.

היא הייתה צריכה עכשיו מישהו לחבק אותה, מישהו שיגיד לה שהוא ישמור עליה שזה לא יקרה לה. היא ידעה אל מי היא מתכוונת.

"הלו?" נשמע קול גברי מהצד השני של הטלפון.

"אני רוצה שתבוא." אמרה במהירות.

"חמש דקות אני אצלך." קבע ושניהם ניתקו את השיחה.

"את בסדר? קרה משהו?" ירה לעברה וחיבק אותה.

"לא סתם, הייתי צריכה את החיבוק שלך." אמרה ברוך ונשענה על חזהו.

"תמיד פה בשבילך. תזכרי את זה." לחש לה וזו הרימה אליו את מבטה.

אפיהם התחכחו, שפתיהם נצמדו וכעבור כמה שניות מצאו עצם בעיצומה של נשיקה לוהטת.

היא נפלה על הספה, הוא נשכב מעליה והתחיל לשחק עם חולצתה.

"לא נוח פה. בוא בחדר." לחשה לו וצחקקה והשניים עלו לחדרה.

"פאק!" צרחה פילחה את אויר הדירה.

"מה קרה?" הוא קם במהירות מהמיטה.

"אני מאחרת לעבודה! פאק!" צעקה ולבשה על עצמה חזיה ותחתון.

"בגלל זה צעקת כל כך חזק?" שאל ושיפשף את אוזניו.

"יש לי כתבת שער להכין." סיכמה ולבשה ג'ינס שמצאה וחולצה ירוקה. לרגליה נעלי ספורט.

"בהצלחה." אמר לה בחיוך וזו כבר יצאה מהחדר.

"דן!" היא צעקה.

"מה?" צעק לעברה.

"תסגור את הדלת כשאתה יוצא!" אמרה במהירות ויצאה מהדירה.

"תגידו, בנות." אמרה דנה והתקרבה לשתי בנות שישבו על אחד הספסלים, בקרבת ביתה של מליסה.  "אתן הכרתן את מליסה מילר?"

"מי שואל?" שאלה אחת מהן.

"דנה הריסון. עיתונאית." אמרה בקצרה. "אני כותבת על מה שקרה."

שתי הבנות החליפו בינהן מבטים ונאנחו בעצב. "אפשר לשבת?" שאלה דנה והן הנהנו בהסכמה. "אז מה אתן יכולות לספר לי עליה?"

"שהיא הייתה החברה הכי טובה שלנו." אמרה הילדה בעלת השיער החום.

"עד שהיא השתנתה לגמרי." הוסיפה הנערה הבלונדינית.

"מה קרה לה?" שאלה דנה והוציאה את הפנקס מתיקה.

"היא התחילה לשמוע את הלהקה הזאת, טוקיו הוטל." אמרה הבלונדינית.

"בהתחלה היא לא הפסיקה לדבר עליהם, במיוחד הסולן שלהם. ניל, גיל או איך שלא קראו לו." הוסיפה בעלת השיער החום.

"זה היה עוד בסדר. באיזשהוא שלב הייתי בטוחה שהיא מפתחת אליו תלות כלשהיא." אמרה הבלונדינית ונאנחה. "כשהייתי מדברת איתה על זה היא הייתה אומרת לי 'אנה אני לא מאוהבת בו. על מה את מדברת?'"

"לי היא הייתה אומרת 'לרה, אני בסדר גמור' ואז הייתה משנה נושא." אמרה לרה והשפילה את מבטה. "לפני שלושה חודשים אני ואנה גילינו חתכים על הידיים שלה. היא לא הסכימה לדבר על זה איתנו, היא התרחקה מאיתנו."

"היא ירדה בלימודים, במיוחד בספורט. היא לא הייתה יוצאת הרבה מהבית והיא הייתה נראת כל הזמן נורא עייפה. היו לה המון שקיות מתחת לעיניים ובמקרה הטוב הן היו סתם נפוחות." אנה השלימה אותה והיה כבר אפשר לראות את עיניה מתמלאות בדמעות.

"עד עכשיו אני לא בדיוק יודעות למה היא קפצה." נאנחה לרה. "אבל הייתי מעדיפה לראות אותה במצב הגרוע שהיא הייתה בו מאשר לא לראות אותה יותר בכלל."

"לא חשבתן לפנות ליועצת או להורים שלה?" שאלה דנה.

"חשבנו, ולא פעם אחת. אבל היא גילתה שזה מה שאנחנו רוצות ואמרה שאנחנו ניחשב לבוגדות או לחברות רעות אם נספר את זה למישהו." ענתה לרה ואימצה אליה את אנה אשר לא הפסיקה לבכות.

"אתן תוכלו להביא אותי לבית שלה בבקשה?" חייכה דנה.

"הבית שם בפינה. קומה שלישית, דירה שבע." אמרה לרה ודנה קמה ממקומה.

"עזרתן לי מאוד בנות. תודה רבה." היא הודתה להן ופסעה לעבר הבית.

"שלום, אני דנה הריסון." היא הציגה את עצמה.

"כן אמרו לי שאת עומדת להגיע." אמרה האישה בפתח. "תכנסי בבקשה."

דנה פסעה אל תוך הדירה והביטה מסביבה, המוני תמונות של הנערה המדוברת תלויות ברחבי הדירה. היא ללא ספק הייתה יפייפה, בעלת תלתלי זהב ועיניים כחולות, פניה יפים וגזרתה כמעט ומושלמת. ממש פרח שנקטף בשיא פריחתו.

"היא הייתה כמו השמש." אמרה אימה ונעמדה ליד דנה. "כולם רצו אותה בחברתם, כולם רצו להיות איתה ולהיות חברים שלה."

"עד שהיא התרחקה מכולם." הוסיפה דנה והביטה באישה שלידה, עיניה עצובות ואדומות מדמעות על ביתה היקרה. "פגשתי את החברות שלה." היא הסבירה.

"בואי." אמרה לה האישה והובילה אותה לחדר בקצה המסדרון. "זה החדר שלה. את יכולה להיכנס פנימה." אמרה ופתחה את בדלת. דנה נכנסה.

החדר נראה כמו חדר של נערה רגילה, מיטה רגילה, ארוך גדול, מראות, איפור על השולחן, כמה חולצות ומכנסיים מפוזרים בחדר ובפינה מערכת סטריאו.

"איזו מוזיקה היא הייתה שומעת?" שאלה דנה והדליקה את המחשב.

"את יודעת, כל הדברים שהנוער אוהב. גרין דיי, לינקין פארק, טוקיו הוטל." אמרה האשה וליטפה את מערכת הסטריאו. "אבל במיוחד, היא שמעה את טוקיו הוטל האלו..."

דנה נכנסה אל 'המסמכים שלי' והחל לסקור את התיקיות אחת אחת.

"אני אכין לך קפה, בסדר?" היא שאלה ודנה הנהנה לחיוב.

"וואו, יש לה הרבה תמונות של חבורת הזמר הזאת.." מלמלה דנה לעצמה והביטה בתמונות הרבות שריצדו על המסך.

היא נכנסה לתקייה אחרת אשר הפעם הייתה מלאה בקבצי וורד. היא פתחה אחד מהם:

'איך אפשר להתאהב בבנאדם שאת יודעת שיש יותר ממליון בנות שאוהבות אותו באובססיה כזאת, שכל העולם יודע מי אלו טוקיו הוטל.

וכולן מתחרפנות רק מזה שהוא עומד לידן, שהוא שר, וזה הורג אותי, אני פשוט מתה מבפנים.

אי אפשר לצאת מזה, זאת מחלה שאין לה תרופה, תרתי משמע.

בשם אלוהים, אני חושבת היום, איך עשיתי לעצמי את זה?

איך הכנסתי את עצמי לסבל הזה שקוראים לו ביל?

איך?'

היא סגרה את הקובץ ופתחה אחד אחר:

'"אמש, נמצא כוכב הרוק- ביל קאוליץ וחברתו הטרייה מוטלים על רצפת הכביש.

מחקירה ראשונית עולה כי בלמי האופנוע נקרעו במהלך הנסיעה והם נתקעו באחד הקירות בחוזקה.

היא סגרה את דף הוורד ויצאה מהתיקייה, ממשיכה לסקור את שאר המסמכים.

לפתע נגלה לעינייה קובץ 'יומן' היא פתחה אותו והחלה לעיין בו.

"אני יודעת שאתם קוראים ביומן שלי כי אתם רוצים לדעת למה כל זה קרה.

זה לא היה אמור להיגמר ככה, אני לא רציתי שזה יגמר ככה.

אני התאהבתי בדמות, פיתחתי תלות נפשית אליו, תלות שאי אפשר להשתחרר ממנה.

זו לא פחות ממחלה. מחלה מפחידה, רעה וחשוכת מרפא.

ניסיתי לגרום לזה להיגמר, ולא הצלחתי. לא היה לי את מי לשתף, לפחות לא אחד שאני יודעת שיזדהה איתי ויבין אותי כמו שצריך.

הייתי חייבת לגמור עם זה. אז גמרתי.

אני רק רוצה שתזכרו אותי דווקא בתור מישהי שמחה, אוהבת חיים, ובכלל, בתור אדם שטוב איתו וכיף איתו. כי אני יודעת שהייתי כזאת.

שלכם. מליסה מילר."

דנה סגרה את הקובץ וקמה מהכסא, פוסעת אל המטבח. "את יכולה להראות לי מאיפה היא קפצה?" שאלה את האישה.

"תצאי למרפסת, על הקיר הימני יש סולם ביטחו שעולה עד לגג ויורד על לקרקע. את יכולה להסתכל." ענתה האישה. "אני תכף אצטרף."

דנה נכנסה באיטיות אל המפרסת, עולה במעלה הסולם על לגג.

היא הביטה על הנוף שנשקף מהגג, היה אפשר לראות את רוב העיר משם.

"אין פלא שהיא לא שרדה נפילה כזאת..." דנה מלמלה לעצמה.

"השוטרים אמרו שהיא הייתה בהשפעה של הסמים כשהיא קפצה." אמרה אימה ברגע שעלתה למעלה. "כדיי שהיא לא תרגיש יותר מידי רע."

"את לא שמת לב שהיא משתמשת?" שאלה דנה.

"שמתי לב שמשהו השתנה. אבל בהחלט לא חשבתי שזה קשור לסמים." היא נאנחה.

"גברת מילר, אני חייבת ללכת." דנה התנצלה.

"זה בסדר." היא חייכה וליטפה את גבה. "תודה שבאת."

"סיימת?" שאל האיש בחליפה.

"כן." ענתה והשפילה את מבטה.

"איך היה לעבוד על כתבת השער הראשונה שלך?" שאל ולקח מידיה את הדפים.

"הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי." אמרה והשעינה את ידיה על השולחן. "אני צריכה ממך טובה." ירתה לעברו.

"אוקי, מה אני יכול לעשות למענך?" הוא חייך אליה.

"תדאג שהלהקה הזאת תראה את הכתבה הזאת." היא נאנחה. "זה חשוב."

"תסמכי עליי." הוא קרץ לה וזו יצאה מהחדר.

"..ויש עוד כמוה ברחבי העולם, אלפי נערות אבודות בתוך עצמן.

אלו נערות שלא צריכות שום דבר חוץ מחיבוק חם שיגיד להן 'אני כאן בשבילך'.

אילו לנערה הזאת היה את החיבוק, את התמיכה, אולי זה לא היה קורה.

אז אם אתן רואים אותן, את הנערות שמחכות נצח בשביל להגשים חלום שלא יתגשם, גשו אליהן וחבקו אותן חזק.

והבנים האלה, הם יבינו באחד הימים מה מתרחש מתחת לאף שלהם.

אבל עד שהם יבינו, צריך לפעול ביחד.

כי אהבה לא צריכה להרוג." קרא ביל את הפסקה האחרונה בכתבה שהוגשה אליהם.

"אז מה עכשיו?" שאל טום אחרי שתיקה ארוכה של הבנים.

====

זה בעצם הסוף.

אני מקווה שאהבתם.

מקווה לחזור בקרוב להעלות פרקים.

שלכם.

שרית 333>