אני, וכל השאר

מה אני יכולה לכתוב פה,

אני חושבת,

וחושבת,

וחושבת עוד קצת,

ולא יודעת מה למצוא.

קוראת את הכותרת

שוב,

ושוב,

ושוב,

ועוד פעם כדי שלא אשכח שעכשו טוב.

רשימת ה'עושים לי טוב' גדלה כי הבנתי שכולכם עושים לי טוב,

אפילו אם נכנסת לכתוב תגובת נאצה, זה מעלה חיוך.

הולך לי טוב,

אני משקיעה בחווה,

אני עושה מה שטוב לי,

פשוט טוב לי

בלי סיבה,

היה לי טוב כל הזמן הזה,

וכנראה פשוט הכחשתי את זה,

בלי סיבה,

וזה גרם לי להרגיש רע.

עכשו טוב.

נגה

שעכשו כבר טוב לה

3>

אמ ..

אני חושבת כבר הרבה זמן מה לכתוב ..

בנתיים כלום לא כ"כ קרה, לא משהו מעניין ..

על מה אני יכולה לכתוב ?

לא רע לי ,

לא קשה לי ,

אולי קצת טוב לי .

אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי ,

שתומכים בי ,

שלא מנדים אותי

כל מי שאני רוצה לידי ,

לידי ,

כל מי שאני רוצה שיעזור לי ,

עוזר לי ,

כל מי שאני רוצה שיהיה קרוב קרוב אלי ,

קרוב קרוב אלי .

ואולי,

זה לא תקופה,

ואולי,

טוב שכך.

אני רוכבת,

עדיין,

מקווה שלא בנתיים,

מקווה שלתמיד.

טוב נו,

נעשה משהו.

בא לכם סיפור ילדים?

כי גם אם לא,

לא ממש אכפת לי.

"

אולי זה היה אחד מהרגעים הטובים בחיי.

לא חשבתי כמעט על כלום, הראש פשוט היה ריק, כמעט.

לא היו דאגות, חששות, רק מחשבות.

רק אני, החתול שלי, מוזיקה טובה והיא בראש.

לא חשבתי על כל מה שעשיתי.

לא חשבתי על כל מה שאני צריכה לעשות.

פשוט, רק היא.

היא הייתה הדבר היחיד שחשבתי עליו באותו זמן.

איך היא עזבה אותי, למעלה.

השאירה אותי פה לבד, להתמודד עם משפחה פגועה, פצועה ומפוצלת.

היא הייתה היחידה שהייתה ראוייה להערכה אמיתית והוקרה במשפחה שלי.

אבל עכשו, חמש שנים אחרי, אני צריכה להתמודד מחדש.

להתמודד שוב עם אובדן של שניים ממשפחתי.

להתמודד שוב עם משפחה פגועה.

להתמודד שוב עם המוות.

הדבר הזה שנקרא מוות, הייתי חצי סנטימטר ממנו, אני לא רוצה לשמוע ממנו עוד.

אבל זה קרה, גם אם אני לא רוצה.

לא אכפת לי שזה חלק מהחיים.

הוא הורס, משמיד, הורג.

משאיר אחריו המון אנשים פגועים.

המוות, הדבר שלא רציתי להתמודד איתו, שוב חזר אלי אחרי תקופה טובה.

עכשו השאלה, מתי תהיה עוד תקופה טובה, כמו פעם.

כי המוות, הרס כל זיכרון טוב.

"

כתבתי את זה בחופש שבין ז' לח'

ועכשו, אני אולי מזדהה עם זה מחדש

3>

אין לי כלום,

שום חוג,

שום תנועת נוער מטופשת,

שום תחביב חסר תועלת,

רק את הסוסים,

הרכיבה,

התחרויות,

זה החיים שלי,

כל החיים שלי,

הכל,

אין לי כלום בלי זה,

ועכשו הם אומרים לי,

שאולי גם על זה אני אצתרך לוותר,

שאולי כל מה שיש לי לא יהיה לי יותר,

שאולי כל מה שבניתי שש שנים והשקעתי בו הכל,

יהיה עבר .

אם זה מה שיקרה,

אני אמות,

ואני ממש לא צוחקת,

ולא אומרת סתם,

כי פשוט אין לי כלום בלי זה,

וזה יתחיל לאט,

וידרדר,

ובסוף,

אני כבר לא אהיה פה .

הם פשוט לוקחים ממני הכל,

שיקחו את המחשב, נסתדר עם אחד,

שלא יקנו ארון, יש מספיק מקום בחדר ארונות,

שלא יקנו מיטה חדשה, אני בסדר עם מה שיש לי,

שלא יקנו לי בגדים, יש לי מספיק,

שיפסיקו עם הדמי כיס, אני גם אפסיק את ההנאות של בחוץ,

שלא תהיה טלוויזיה, גם ככה הם לא רואים,

שיקחו לי הכל,

הכל,

רק לא את זה,

שלא יפסיקו לי את הרכיבה .

התמכרתי .

ולא .

אני לא אפסיק בחיים .

בא מכאב

דניאל סלומון

מילים: דניאל סלומון
לחן: דניאל סלומון

לא בא ממשפחה מאושרת
שכולם רק מחייכים
לא בא מבית אוהב
שכולם תמיד תומכים
לא בא ממקום גדול וחשוב

בא מעפר, בא מעפר
ולעפר יום אחד אשוב

לא בא ממשפחה מהורהרת
שכולם לא בטוחים
לא בא מבית הרוס
שכולם רק נפרדים
לא בא ממקום קשה ועצוב

בא מעפר, בא מעפר
ולעפר יום אחד אשוב

אם יש אלוהים בליבי
אז למה הוא בורח
בא ונעלם
רחוק מעל כולם
עמוק בתוך הים
אם יש אלוהים בליבי
אז למה זה צורח
עכשיו למלחמה
אז למרות שקר לך
חבקיני, אהובה

לא רוצה למשפחה מאושרת
של הורים שמבינים
כל דבר שעובר על הילד
ותמיד הם מודאגים
לא רוצה לרפא כל פצע בגוף

בא מכאב, בא מכאב
ולכאב יום אחד אשוב

אם יש אלוהים בליבי
אז למה הוא בורח
בא ונעלם
רחוק מעל כולם
עמוק בתוך הים
אם יש אלוהים בליבי
אז למה זה צורח
עכשיו למלחמה
אז למרות שקר לך
חבקיני, אהובה

בבקשה,

אל תקחו את החיים שלי ממני .

נגה

זאת, שלא מפסיקה לבכות .