השעה 4:05 בערך, אני בתחנה המרכזית, והנה מגיע קו 416 לרמת בית שמש.

קו מהיר, קו טוב, עליתי.

פתחתי לרגע את המחשב, ישר סגרתי אותו, הדלקתי את המוזיקה שלי באוזניות והתנתקתי.

נרדמתי וישנתי כמו הרוגה.

בסביבות השעה 5, כבר הגענו לכניסה לעיר. אדם אחד נורא מיהר לצאת מהאוטובוס.

לאט לאט, מתחנה לתחנה, נשארנו פחות אנשים. כשכבר הגעתי כמעט לתחנה שלי, הסתכלתי הצידה.

הבחנתי מבין המושבים בארנק, קטן.

עברתי לכיסא ההוא, ובין פעולות הכנסתי את הארנק לכיס.

לא נתתי את הארנק לנהג. אני לא יודעת למה.

הלכתי הביתה, עם המחשבה שהארנק שוכב אצלי בכיס. חשבתי אני אגיע הביתה, אראה מה העניין.

מסקרן אותי, יש לי הצצה מלאה לחיים של אדם.

מקצת נסיון בעבר, למרות שנורא התפתיתי, לא נגעתי בכסף. חשבתי זהו, עברתי את זה. לא נוגעת.

התחלתי לחפש פרטים.

בתוך הארנק היו הרבה ניירות, כרטיסי רכבת, קבלות... לא מענייני, כמובן, אבל מסקרן אותי.

חוץ מזה, אני מנסה הרי למצוא פרטים.

לאחר שהבנתי איך לעזאזל פותחים את החלק של הכרטיסים, הדבר הראשון שנגלה לעיני היה.. תעודת שוטר.

ואז עוד משהו שקשור לשיטור. ועוד כרטיס. וכרטיסים אחרים. ועל אף אחד מהם אין פרטים. רק שמות.

שם פרטי שם משפחה, שם משפחה שם פרטי.. מס' זהות, מס' אישי, ככה וככה.

אבא הגיע הביתה. "אבא תעזור לי." והוא בחן ובחן.

וזחלנו באינטרנט, בגוגל, בבזק, דפי זהב וכל השאר. כלום. שום כלום.

לבסוף - חתיכת נייר, קטנה, והמספר שלו עליה.

שיחה ראשונה - אין מענה.

שיחה שניה - אין מענה.

לאחר שעה, שיחה שלישית - אין מענה.

שיחה רביעית - המתנה, אבל אין מענה.

ולפתע שיחה נכנסת. אותו מספר.

"שלום, התקשרתם?"
"כן, אתה ++++?" - "כן"
"מצאתי את הארנק שלך.." - "ווווואי, תודה, תודה רבה רבה רבה, אני כבר שעתיים פה מחפש.."
אתם מבינים את הרעיון.  "איפה את גרה?" - "בר-אילן" - "כשאני אהיה שם אני אתקשר."
וכך חיכיתי. וחיכיתי. והמשכתי לחכות.
נכנסו שיחות. האון, איליה. רציתי להשאיר את הקו פנוי. פשוט שיגיע האדם, האדם עם כ"כ הרבה כרטיסים ומאיה מקומטת.

 ולאחר כשעתיים הוא התקשר. הוא כבר פנה לרחוב, מלמטה. יצאתי ונתתי הוראות, ואז הוא עצר ליד הבית.
אדם נחמד. באמת נחמד. חייך הרבה.
דיברנו קצת, הוא שאל ובדק, ואני פשוט הנהנתי וחייכתי לרוב, עניתי על השאלות, והוא הודה הרבה.
ואז הוא נסע.
וכבר אין לי זכרון מהפנים שלו.
אני לא זוכרת את הקול שלו, ולא זוכרת את האוטו שלו.
אני כן זוכרת את החיוך.

כל הסיטואציה הזו גרמה לי לחשוב מעט על עצמי.

יכולתי לא לשים לב לארנק.

יכולתי לשים לב ולא לעשות כלום בנידון.

יכולתי לקחת ולהתחרט.

יכולתי להביא אותו לנהג.

יכולתי לרוקן אותו ולזרוק לאיזה שיח.

יכולתי לרוקן אותו ולהשאיר אצלי.

יכולתי סתם להחזיק בו.

יכולתי למסור אותו למשטרה ובעצם "לדפוק" אותו, כי תעודת שוטר אסור לאבד.

מה גרם לי לעשות מה שעשיתי?

הסקרנות? הדחף?
אולי האיום שהוא מחזיק בתעודת שוטר?

לא, לא יודעת. אני לא בטוחה.

מה שכן, זה עשה לי את הערב. זה מרגיש טוב.

נותן איזו אמרה אגב, לגבי יום המעשים הטובים המתקרב. [יום שלישי].

אתם באמת צריכים יום?

די.

תעשו משהו לא אנוכי.

עזבו להביא ארנק.

תחייכו לאדם מצידי. כל עוד לא תחשבו על עצמכם, אלא עליו.

אני חושבת שאני כבר בעצמי לא יודעת מה אני כותבת.

אני כ"כ רוצה לישון.
אז שיהיה לכם לילה טוב.

אין תמונה. לא יודעת למה. אין לי כרטיס. אני עסוקה על הסט. אולי יהיה. לכו תדעו.