וואו, מזמן לא עדכנתי.

אז היי, זו ג'ן שוב, כאילו שלא ידעתם.

היום בא לי לכתוב פה קצת על בריונות.

אני יודעת שזה ספציפי מדי אבל אני רוצה לפרק את זה.

במושג "בריונות" לפי דעתי נכנסות הקטגוריות הבאות:

- פגיעה מילולית באדם ובכבודו.

- פגיעה מילולית ואיומים דרך האינטרנט.
- פגיעה פיזית באדם ובגופו: אלימות.

- פגיעה פיזית/נפשית באדם ובגופו: מבחינה מינית.

- אדישות.

קודם כל, אני רוצה לומר שיש לי נסיון אישי בכל סוג כזה של בריונות - כקורבן.

אני רוצה גם להוסיף שלא מתאוששים מזה מהר, וזה לוקח שנים, ודאמט, אני עוד בתהליך.

זה גורם לך להרגיש כאילו אתה הקורבן, אבל אתה גם אשם, מבינים?

אני רוצה להתחיל עם סעיף הפגיעה המילולית, ויש לי לזה רקע לא קטן.

אני עליתי לארץ בשנת 1999, ואני חייבת להגיד שהגזענות כלפי הרוסים היתה כמעט בשיאה.

כשהגעתי לכאן, ישר הלכתי לגן [לכחודשיים] ומיד לגן חובה [לעוד חצי שנה]. ואז כבר לבית הספר לכיתה א'.

בכיתה א' הכל היה מדהים, הכל היה תמים. וכך המשכנו לכיתה ב'.

כשהגעתי לכיתה ג'.. הכל התחיל להדרדר. אני אפילו לא זוכרת למה, אבל עפתי לשולי החברה. ולהיות בשוליים כבר בכיתה ג' זה לא קל, בעיקר כשלא יודעים למה. ואני זוכרת כמה הייתי בוכה וכמה הייתי מנסה לשנות את עצמי שאולי מישהו יאהב אותי ככה, שיהיו לי חברים והכל, אבל היינו רק אנחנו, "חבורת הרוסיות", 4 בנות - 3 מתוכן קיבלו יחד טוב יחסית אליי [ואני לא רוצה שזה ייראה כאילו אני מרחמת על עצמי ו"אוי איזו מסכנה אני אף אחד לא אוהב אותי", זה פשוט שככה אני זוכרת את זה]. לא הזמינו אותי למסיבות כיתתיות [שזה דווקא די מוזר כי זה היה כיתתי..] ומסיבות יום הולדת, לא שיחקו איתי בהפסקות... אבל זה הגיע לשיא הנידוי בכיתות ה'-ו'. כבר בכיתה ו' היתה לי חברה אחת, מקסימום 2. ובכל השכבה מצאו משהו חדש להגיד עליי. וברגע שאמרו... ככה היה. האמינו להכל ולא היה אכפת להם מה הצד שלי בעניין. והמורים, את מי הם הצדיקו? אותם.

מכירים את המשפט, "תקרא לבחורה יפיפיה והיא תזכור את זה לרגע, תקרא לבחורה מכוערת והיא תזכור את זה לשארית חייה"?

אז... מה תעשה בחורה שקראו לה מכוערת יום יום? זה כבר כ"כ נכנס לתודעה שלי, כל ה"שמנה", "מכוערת", שאני לא מצליחה לכבד את עצמי. אני מעדיפה שכבר יקראו לי מכוערת ואני אבכה על זה שעה במקום שיקראו לי יפה ואני אבכה על זה שעתיים כי הדבר הראשון שהמוח שלי יגיד לי זה "אל תדאגי, הם משקרים לך".

זה דבר שלא עוזב אותי ולא משנה כמה אני אגיד "אני לא שמה על אף אחד" או "תגידו מה שבא לכם, לא אכפת לי" או "אני אוהבת את עצמי כמו שאני", אני עדיין אשקר. תמיד יהיה את הספק הזה, "באמת? באמת לא אכפת לך? את באמת אוהבת את עצמך?". וזה משאיר צלקת.

טוב לפני שאני נסחפת יותר מדי אני רוצה לעבור לבריונות אונליין. אני די בטוחה שזו תופעה די נפוצה, עברייני מקלדת וכאלה, ואם לומר את האמת אני מקבלת גם את זה הרבה. העוינות באינטרנט מפתיעה אותי כל פעם מחדש... לא מזמן קיבלתי הודעה אנונימית שאומרת "פלסטין יום אחד תהיה משוחררת ותחזור לידינו... את תראי..." באמת? זה כי אני גרה בישראל, נכון? אבל אני לא חושבת שאני ישראליה. אני רוסיה ארמנית ואני גאה בזה. למה לעזאזל אני צריכה לקבל שטויות כאלה? וגם אם פלסטין תהיה משוחררת, מה אני יכולה לעשות? זה כאילו איום לרצח?

שלא תבינו לא נכון, אני אפסיק את דעותיי בנושא ישראל-פלסטין כאן.

מדי פעם הייתי מקבלת קללות ואיומים ושטויות, אני רק אומרת לא לקחת את זה ברצינות. אני לא לוקחת את זה ברצינות והכל טוב בנתיים. בזמן האחרון אני לא מקבלת את זה, חוץ מההודעה ההיא על פלסטין, אבל בכללי בזמן האחרון כולם סופר נחמדים... בטח, כי אני בחורה על סקיירים.

אני רוצה לעבור לחלק היותר חמור, והוא האלימות הפיזית. 

לפני כ-4 שנים, אולי 5, ישבנו אני וחברה במרחק יחסית שווה מהבית של כל אחת, סתם ככה, על מעין חומה, ושמענו מוזיקה מהפלאפון. הייתי בחולצה של סליפנוט, שאז היתה האהובה עליי. וכמובן ששתינו עם פוני, כי תחשבו. אני בת 17. תקופת האימו? 12-13? כן, זה. עברו 2 בנות מבוגרות יותר, כנראה בדרך להפגש עם חברים, אבל הן שמעו את המוזיקה וניגשו אלינו, ביקשו את הטלפון. לא נתתי, זה הפלאפון של אמא. לאט לאט הן התחילו בירידות עלינו: "איזה פריקיות, מכוערות, איכס, מזהמות את השכונה" וכאלה, אתם מבינים את הרעיון. הם לקחו לחברה שלי את המפתחות ואיימו שיזרקו אותם מעבר לגדר אם לא נביא להן את הפלאפון. והגדר היתה גבוהה, ובצדה השני בית ספר. וזה ערב שבת, והכל סגור. אנחנו בנות 12-13, לא מעיזות להלחם בהן. בסוף הן זרקו את המפתחות על המדרכה. מה שכן... הן התחילו לבעוט בנו חזק. הן סטרו לנו, וצחקו, תוך כדי שצילמו הכל במצלמה שבפלאפון שלהן. זה נמשך כחצי שעה עד שעשיתי משהו חכם, ופשוט צעקתי. זה גרם להן לברוח, בתקווה שלא ישימו לב שהן אחראיות למצב. זה ערב שבת. שלא יאשימו אותן. והאנשים מסביב? אדישים. אחרי זה הלכנו כל אחת לביתה. לא דיברנו על זה ממש. חזרתי הביתה בדמעות, בכאבים וברצון למות [ולא בהשפעת התקופה]. ההורים שאלו, רצו להזמין שוטרים, אבל מה אלה היו עושים?

אני לא זוכרת יום בחיים שלי שבו הושפלתי כ"כ. אפילו עכשיו כשאני נזכרת בערב ההוא בקיץ, בשבת, עולות לי דמעות בעיניים. הייתי בפחד נורא לצאת לכיוון הפארק. כמעט לא יצאתי מהבית, ואם יצאתי - רק לגשר הבניין.

חלק עוד יותר חמור - אלימות פיזית מינית.

לאוו דווקא אונס. כל הטרדה מינית. אני לא אומרת שעברתי אונס, כי אני לא, ולשקר לגבי דבר שכזה זה איום ונורא. מה שכן, כשהייתי בכיתה ד' הייתי מטיילת ליד הבית הרבה עם אחת החברות שגרה 2 דקות ממני. היינו עולות לשבת ליד תיבות הדואר, ובשכונה שלי יש אדם שהוא קצת לא בסדר.. הוא יחסית מבוגר, הוא תמיד היה על האופניים שלו ותמיד היה סביבנו. מדי פעם היה שולח לי נשיקות ואומר לי שאני יפה, סתם בצחוק. החברים שלי, ובכללי הילדים בשכונה תפסו על זה טרמפ והתחילו לצחוק "מתי החתונה? מתי החתונה?" אבל ככה זה כשאתה ילד קטן. אבל יום אחד כשהייתי בדרכי הביתה מתיבות הדואר, לבד, הוא קפץ מאופניו, זרק אותם מאחוריו ורץ לכיווני. הוא תפס אותי חזק ולא עזב, וניסיתי לברוח אבל לא יכולתי. הוא ניסה להתנשק איתי בכוח, אבל ממש בסוף הצלחתי להתחמק ממנו ורצתי הביתה בדמעות. הוא חזר אחורה והרים את אופניו. והחלק הכי פוגע הוא שמסביבי היו הרבה אנשים, חצי מהבניין שלי היה בחוץ, יחד עם הרבה אחרים בשכונה, והם פשוט עמדו שם והסתכלו, ואף אחד לא עשה כלום. וכשעליתי לגשר של הבניין, השכנה שאלה "את בסדר?". בטח שלא. אני לא בסדר. ולא יצאתי מהבית למשך חודש בלי ליווי. 

או נגיד הנושא של הטרדות באוטובוס... לא מעט אני מתיישבת באוטובוס ומתיישב לידי אדם מבוגר, חרדי, ו.. מתחיל לגעת. מעט ברגל, לפעמים בכתף, ואני קמה ובורחת. ובצדק. 

אני חייבת לציין שעד עכשיו מפחיד אותי מגע. גם אם חברה הכי טובה שלי תניח עליי את ידה [סתם ככה, תתמתח או משהו] אני אקפוץ אחורה, אני אתרחק ואני אגיד לה שתפסיק. אבל היא לא תיעלב, היא כבר מבינה אותי.

ועכשיו לחלק הכי משמעותי בכל הפוסט - האדישות.

ראיתם פה כמה פעמים כבר שהזכרתי כמה אנשים היו אדישים. אני לא מבינה מאיפה באה האדישות. להיות אדיש זה יותר גרוע מלהיות האדם הפוגע. אתה יודע שאתה שם, אתה יודע מה הולך, אתה יודע שאתה יכול לעזור - ואתה בוחר להתעלם למרות הכל. כי מי אתה, אדם שחי בשביל עצמו, אדם עם צרכים ועניינים לטפל בהם, אדם עם משפחה וחברים, אדם עם רצונות ושאיפות, שתתערב בסיטואציה הנוגעת לא לך, אלא לאדם עצמאי אחר? אתה יכול להמשיך לעמוד ולחשוב "אני הייתי עושה אחרת" או "לי זה לא היה קורה כי אני לא כזה", אבל מה שלא תחשוב הוא מה חושב הנפגע באותו מצב. ולך תדע, אולי הפוגע עלול לפגוע במישהו קרוב אליך בעתיד? אתה לא יכול להיות בטוח שלא.

ומה אני חושבת על עצמי?

אני בנאדם נורא.

לא פעם ולא פעמיים תפסתי את עצמי כאדם פוגע.

הייתי בכל צד שיכול להיות לסיפור כזה.

לכל אחד מהסיפורים האלה.

גם התערבתי, גם החלטתי לשתוק, גם התעלמתי, גם הייתי הקורבן וגם הייתי הפוגעת.

הייתי כל אחד, וייצגתי כל אדם לפחות פעם אחת.

אני לא גאה בזה, ולכן קבעתי לעצמי לפני כשנה שזהו, הפסקתי.

אני החלטתי שאני עוצרת מריבות. אני לא יוזמת ולא עומדת מהצד. כבר יצא לי להפריד הרבה, ואני אמשיך להפריד עוד.

אימצתי לעצמי עקרונות חדשים שהפכו לחלק ממני, ואני קוראת לכם, לבלוגרים, להתחיל במאבק איתי, כפי שהתחלתי לפני כשנה. 

אתם רואים אנשים רבים -ולא בצחוק-? תפרידו. אתם שומעים שמישהו מתכנן לעשות למישהו משהו? תקטעו, תטיפו, תציעו דרך חלופית.

פגעו בכם? תתעלמו. אל תחזירו. תהיו פעילים בזה, כי אתם לא יודעים מתי תהפכו אתם לקרבן, או אחד החברים שלכם יהפוך אליו.

תטהרו את הסביבה בה אתם חיים לסביבה יותר אופטימית, ולא אכפת לי כמה נדוש המשפט שאני הולכת להגיד: השינוי מתחיל בכם.

תעלו את המודעות.

אל תהיו "העומדים מהצד".

~~

אישית היה לי קשה מאוד לכתוב את הפוסט הזה, נכנסתי לנקודות שלא רציתי להכנס אליהן, וקשה לי לדבר כשזה מגיע למגע, ובכלל - לעבר.

וכן, אולי אני חיה בעבר, אבל מאוד קשה להתנתק מזה.

תקראו לי בכיינית שמבקשת רחמים, באמת שלא אכפת לי, אני יודעת מה עברתי ומה קרה לי ואיך זה השפיע עליי, ואני לא מדברת על זה. ועכשיו חשבתי, אולי אם אני אדבר סוף סוף... אני ארגיש יותר טוב, אני ארגיש הקלה. 

אז תתבעו אותי.

אני מבולגנת.

ג'ן. ~