 כינוי:
Jennocide. בת: 31 MSN:
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
המסע שלי לתל אביב, מסובך יותר משנשמע.
לפעמים החלומות שלי מפחידים אותי. כבר שבוע וחצי שאני יודעת שביום שני אני נוסעת לת"א.
אבל החלום של הלילה הזה... אני מפחדת לדעת מה הוא מסמל.
את האמת, זה חלום שטותי. אבל לכו תדעו.
הכל התחיל כשאני ואלינה ראינו שאין רכבות לת"א.
החלטנו ליסוע באוטובוס, אבל כל אחת מתחנה אחרת.
ואני איחרתי לשלי, אז התגנבתי לגג הבניין שלי, איפה שפתאום עמד מטוס פרטי.
התגנבתי למטוס ונכנסתי אליו. מאחורה ישבה איזה בלונדה שניסתה כל הטיסה לפלרטט עם הטייס.
אבל אכפת לו רק מטיסה, טיסה זה החיים שלו. אז לה נמאס. היא הבינה שהיא לא מצליחה להתחיל איתו.
המטוס נהפך למסוק, והטייס פתאום שם לב אליי. הוא בירך אותי ושאל איפה אני צריכה לנחות.
"אפילו כאן" אמרתי, כי הרגשתי ממש לא נינוחה שם. הוא בדק שלמטה יש אדמה, והחל להוריד את המסוק לאט לאט.
פתאום בחלום, לא ראיתי בצורה פנורמית. ראיתי את החלום ממסך של מחשב, המסך של PERFECT WORLD,
אבל ראיתי את המציאות וכל מה שקורה, עם מד גובה קטן כזה בצד שסופר את המטרים שאני רחוקה מהקרקע.
כשהמד הגיע ל17 קפצתי. הקפיצה שלי היתה לא כ"כ טובה, נחתתי על 2 רגליים כמובן, אבל...
נחתתי בתוך כלוב. ה"כלוב" הזה אזור של 4 מטרים מרובעים, מוקפים בכל צד בגדר תיל חשמלית.
בחיים לא חשבתי שאצא מהמקום. ואז ראיתי את קסניה הולכת באזור מחוץ לכלוב.
ניסיתי לקרוא לה אבל היא לא שמעה. נגעתי בגדר למשך שניה, ולא התחשמלתי, אבל לא לקחתי את הסיכון שוב.
פשוט זזתי בתוך הכלוב הזה ממקום למקום, נסערת, מייבבת כמו כלב, מתה מפחד שאכלא כאן לנצח,
כי ראיתי שזו דרך ללא מוצא.
פתאום עברה לידי זקנה. היא טיילה עם הכלב שלה. ואני בכיתי. היא ראתה מה קרה, שלפה מספריים לציפורניים מהתיק [?!]
וחתכה בשבילי מקום לברוח מהכלוב הזה. הודיתי לה, והיא אמרה "אויש זה כלום, יאללה לכי לאן שאת צריכה", אז רצתי.
רצתי והשגתי את קסניה.
שיחה שלנו היתה כמו שיחות הטלפון הרגילות שלנו. "אז מה איך החופש? מצאת כבר עבודה? עשית מתמטיקה?"
בכל מקרה, קסניה הובילה אותי למרכז [עדיין בית שמש]. במרכז היא לבשה על עצמה סקטים, השמים חשכו ונורות צבעוניות האירו את המקום.
פתאום היא החלה ליסוע בכל המרכז, היתה מוזיקה והיא פשוט כייפה כ"כ על הסקטים שלה. היה די מצחיק לראות את זה.
היא נכנסה לאיזה חנות, עדיין, מסתובבת כמו מטומטמת על הסקטים, ובחנות היה חדר אחורי בו אמא שלה עבדה [??].
נכנסנו אליו והיא הורידה את הסקטים. זו כבר לא היתה קסניה, זו היתה אולסיה, ילדה אחת שצעירה ממני בכמה שנים ועזבה לבלרוס.
לקחתי את אחד הסקטים בידיים והיא סיפרה לי שזה הספורט הכי טוב, היא נהנית מזה כ"כ, ואני אמרתי לה שאני כ"כ מעריצה אותה על זה.
בכל מקרה, יצאתי מהחדר ההוא ישר לתחנת הרכבות. עליתי על רכבת לת"א, עדיין אין זכר לאלינה.
אבל - ארטיום, אח שלי, היה שם. היה שם עוד מישהו, אבל אני לא בטוחה שאני מכירה אותו.
הרכבת פתאום נהפכה לשולחן פיקניק נגרר ע"י חבלים שנגררים ע"י לא-יודעת-מה.
לאט לאט התחלנו לצבור גובה, וראיתי את אלינה בקצה השני של השולחן. אני לא בטוחה שדיברנו. בכל מקרה - נסענו.
שמתי לב שהשולחן לא נמצא על מסילה. אני כמעט נפלתי מהגובה הזה, והייתי מפוחדת נורא, והילד שאני לא מכירה רק דחף יותר.
אלינה, מצד שני, משכה את החבלים לכיוונה כדי לאזן אותי. לאט לאט זו נהייתה מלחמה ביניהם XD מי מושך את החבלים יותר.
בסוף חזרתי לשולחן, והגענו לתחנה. קפצנו מהשולחן הזה ורצנו. היינו במרכז מליון מסילות קטנטנות! אבל מתחת לגגון.
הלכנו כולם ביחד ואז התחלנו לרוץ. ראינו רכבת מלפנים שבאה לקראתנו. רצנו הצדה כדי שהיא תפספס אותנו. בצד ההוא היתה עוד אחת.
ככה זה המשיך, דילגנו בין הרכבות כאילו כלום. נכנסנו לאולם, שהיה דומה ללובי המלון שבו הייתי באילת, "המלך שלמה"?
המשכנו לרוץ עוד ועוד עד שהגענו ללובי קטן יותר, שם ראיתי את טומן, אריה, סרגיי וחיים. ישר קפצתי על טומן לחיבוק.
ככה מסתיים המסע ההזוי שלי לתל אביב. אני רק מקווה שהוא לא יהיה כזה ביום שני :)
אז להתראות בינתיים ^^
3>.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
