אני הילדה הטובה של ההורים.
אני לא מעשנת ולא שותה, בטח שלא עושה סמים.
לא יוצאת מהבית עד מאוחר בלי להודיע.
עושה את המטלות ומצטיינת בלימודים.
מתמטיקה זה כבר חפיף.
ואני כ"כ עסוקה בלספק את כולם שאני אפילו לא חושבת על עצמי לרגע.
ואני לא כמוך, אני לא "בורחת מהכל" כשרע לי. כשאני ממש רוצה.
אני נשארת פה.
כי תמיד יש מישהו פה שצריך כתף לבכות עליה.
וחשוב לי יותר שהם יהיו בסדר עם עצמם, מאשר שאני אהיה עם עצמי.
אז אני יושבת על הכורסה שלי, מקשיבה לסיפור שלהם, מציעה פתרון, וברגע שהם יודעים מה לעשות - קמה והולכת.
ולא מרצוני, אלא כי הם לא חוזרים.
ואת יודעת, זה דווקא לגמרי בסדר!
כבר למדתי לגדול על זה שלא מקשיבים לי.
ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.
ככה ש... זה הסיפור שלי, סיפור של פחות מ18 שנות הכרה.
זה סתם, שלא יהיו לך עוד סיבוכים איתי.
נגזר משיחה.
הקטע שלי, כמובן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jennocide.
