ככה זה, כשאישה שאמורה להיות כ"כ מקורבת אליך,

שאמורה להיות איכפתית כלפיך, שהחיים שלך עוברים איתה [רוב הזמן] - לא מעריכה אותך.

ככה זה גם כשאתה מגלה שאכפת לה מהתינוק של הבת שלה יותר משאי פעם היה אכפת לה ממך.

אפילו כתינוק.

וככה אני נראית עם חיוך מזויף, ביום ההולדת של האישה הזו.

מזל טוב, סבתא.

מתעוררת אני במיטתי, השעה 4 לפנות בוקר, ואחותי הקטנה בוכה בחדרה.

אני ניגשת אליה, לוחשת באוזנה, "אל תדאגי, אני כאן, אני כאן בשבילך.."

חובקת אותה ביד אחת, מצמידה אותה אליי, אך היא קרה כקרח, נשכבת חזרה,

מכורבלת בשמיכתה, נרדמת בזכות דמעותיה... ואני, הכל בשבילה, דוגמא בשבילה,

מודל לחיקוי, לא דאגתי לה למנוחת לילה ראויה, לשינה ערבה.. ולא הצלחתי להפסיק את דמעותיה,

הזולגות מעיניה החומות הקטנות..

יושבת אני בחדרה הקט עד כ5 לפנות בוקר, ולמשמע שעונה של אמי, המצפצף בצלילים מחרישים,

אני שומעת תנועה. התעוררות.

אני פונה לחדרה של אמי, בתקווה שהיא תשאל - "למה את ערה בשעה כזו? שני לך, חזרי לחלום."

ואני אענה לה "השעון.. הוא העיר אותי שוב.." או אפילו "אני לא מסוגלת אחרי סיוט שכזה.." והיא

תישק לי על מצחי, תברך אותי בברכת שינה ערבה, ותצעד ישר לחדר האמבטיה, בו תטבול במים קרירים,

תסתדר ותתארגן ליום עבודה חדש, בו תעשה הכל כפי שעשתה תמיד, עבודה שגרתית שלא מכניסה הרבה,

רק מספיק למצרכים הבסיסיים..

אך הפעם, בעמדני תחת משקוף דלתה, הסתכלתי עליה. היא הסתובבה, ולא התייחסה אליי. היא היתה עדיין,

בכותונת הלילה שלה, כותונת לבנה וארוכה, מבד משי המבריק כבד סאטן, שגלשה על גופה בצורה מושלמת.

היא בהתה מבעד לחלון, לוחשת לעצמה. היא הניחה ראשה על ידה כאות למועקה, ואני רק רציתי לשאול, למה?

מה קרה? אבל לא היה זה ענייני, אז לא ניגשתי, לא שאלתי. נכנסתי לחדרה בצעדים איטיים, רציתי להחזיק בידה,

אבל לא יכולתי, עזבתי את החדר בשקט, מבלי להפריע, מבלי להתערב.

אבי עבד במשמרת לילה, לא הגיע עדיין. חשבתי, אשב, אחכה. אבל לא. הייתי חייבת לברר מה היתה הבעיה.

חזרתי לחדרה של אחותי. נמה היא, לוקחת נשימות עמוקות.. מתוקה.

היא תמיד נראיתה כמו בובת חרסינה, כזו שכל פגיעה יכולה להרוס אותה. היא היתה לבנבנה, חיוורת. שפתיה ורדרדות.

לחייה מלאות. שיערה בגוון חום ערמונים, חום לוהט. וכשישנה - לא היתה שלווה ממנה.

החלטתי לעזוב אותה לנפשה. התקדמתי בצעדים שקטים ואיטיים לחדר המגורים, שהיה עוד חשוך מספיק.

החתול לא היה במקומו. כרגיל, הוא היה במטבח, מחפש בכיור את כרעי העוף שאמי השאירה להפשיר ללילה.

צליל של שקית מרשרשת נשמע מכיור המטבח. הוא בטוח שם.

אני מתקדמת לקראתו, ומבחינה בערימת נרות נשמה כבויים, מכתבים מקומטים ותמונה אחת, עומדת במקומה במסגרת מעוטרת.

וכשאני מתקרבת לשולחן הקפה העגול, אני מתיישבת אט אט על הספה, מרימה את המסגרת ומציבה אותה אל מולי.

ובמסגרת, תמונה אחת ויחידה, תמונה שלי, כשהייתי קטנה, ועל פיסת נייר ששכבה על השולחן, היו רשומות המילים..

"יהי זכרה ברוך."

זה פוסט שהייתי חייבת לכתוב. אני לא מצפה לתגובות, אני לא מצפה לשום דבר מכם.

~ג'ן.