שבוע טוב.

אני חייבת להשתחרר מההרגשה הזו שאני כלומניקית, שאין לי שום מקום להגיע אליו בחיים.

שלא תחשבו - בטחון עצמי זה משהו שיכול לבוא וללכת.

זה לא שאם הייתם חסרי בטחון והשגתם בטחון עצמי פתאום אז הוא יישאר שם לנצח,

זה פשוט לא עובד ככה.

היתה לי תקופה כזו. הייתי הכי חסרת בטחון בעולם. וחיבבתי מישהו. והוא גם גילה.

הוא גילה את זה בגלל אחי המפגר. שאמר משהו בצחוק והסתבר שהוא היה רציני.

אבל לא הייתי בטוחה אם הוא גילה, אז הלכתי ואמרתי לו.

הוא אמר לי להתאפק עם זה. אז התאפקתי. יותר נכון, איפקתי את הדמעות.

ברגע שהלכתי חזרה למקומנו, התבודדתי קצת כדי שאני אוכל לבכות.

במפתיע, אנשים התחילו לחפש, ואחותו מצאה אותי. אמרתי לה הכל.

אמרתי לה שחיבבתי את אחיה, למרות שזה היה ממש ממש לא נוח לספר,

היא חיבקה אותי ואמרה לי שהוא אדם כזה, קשה לו להפתח, קשה לו ככה,

וזו בעיה שלו, באמת. לרגע הקשבתי לה. ממש הקשבתי. ונחשו מה?

מצאתי את הבטחון העצמי שלי. עמדתי ואמרתי לה שהוא מפסיד. זו בעיה שלו.

הלכתי ונהניתי עם כולם. חשבתי, אולי הוא סתם אחד, סתם איזה אחד שמנסה לקחת ממני,

מישהי שנדלקה עליו קשות, את כל הבטחון שלה, לקחת ממני את האושר שלי, האושר -

שנמצא בלהיות עם אנשים שכיף לך איתם, במסיבת לילה, ליד המדורה, עם שירים ופשוט דיבורים..

ואז כשעולה הבוקר - לפעמים זה הרגע הכי טוב, כי זה הרגע בין הנצחת הזכרון למחיקתו.

תמיד כשיוצאים מהיער ב6 וחצי בבוקר - תמיד, אבל תמיד מדברים על זה.

ואז כשהולכים לישון, מתעוררים והזכרון נשאר כמו חלום - בעיקר לאלה ששתו קצת בלילה.

לפעמים זה גם לא קצת.

הם מתעוררים ואין להם מושג מה קרה. וגם אם יש, מהדברים האלה אין להם מושג.

ואז את הבטחון העצמי שקיבלתי באותו לילה אף אחד לא יכול היה לקחת. עד שהסתכלתי במראה,

לראשונה לאחר אותו לילה.

אתם מבינים? הצלחתי בלילה ליצור לעצמי הרגשה חדשה, שאולי הכל בסדר.

אבל זה כי ההתייחסות היתה לגורם אחד בלבד שגרם לי לשנוא את עצמי.

ואז כשמגיעים לגורמים אחרים... הכל נשבר, מתנפץ לכם בפנים.

לפני כשבועיים הבנתי שמתפתח אצלי בטחון עצמי.

היו לי חברים, בלימודים הייתי פחות או יותר בסדר, ציוני המתכונות שלי היו יותר מ90, משהו שאני כבר מרוצה ממנו.

הגשתי מועמדות בראיון שני בחיפה לטיסה לבוסטון והיתה לי הרגשה די טובה לגבי עצמי.

גיביתי את עצמי בראש בזה שאני עלולה להתאכזב ורוב הסיכויים לא יקחו אותי, אני תמיד עושה ככה,

כי אז קל יותר להתגבר על האכזבה. בכל מקרה, הייתי עם אנשים.

הייתי עם כולם. אבל מה?

ביום הראשון של החופש, או יותר נכון - בלילה, התקבל לאימייל שלי מכתב תחת הכותרת "משלחות".

זו היתה התשובה מהמראיינים.

"לצערנו, לא תוכל/י להשתתף השנה במשלחות. ברצוננו להדגיש כי סינון המועמדים למשלחת נובע ממספר רב של גורמים, ואין לו כל השלכה לגבי השתתפותך במשלחות או בתוכניות אחרות."

והתשובה הזו שברה אותי. שנאתי את עצמי ובכיתי ימים שלמים. דחיתי כ"כ הרבה דברים כי הבנתי שאני לא מספיק טובה בשבילם.

יודעים מה מצחיק? אני עדיין תקועה על המחשבה הזו שאני כלום. והן לא יכולות לתקן את זה, למרות כל ההבטחות שלהן, גאדדאמט.

 2 בנות אחרות התקבלו. אחת מהן... טוב, זה ייראה מצויין בטופס הקבלה שלה לאוניברסיטה.

חופש נעים.