איזה שיר נפלא. בכלל, אני מאוד אוהבת את שיריה של רחל שפירא. אבל לא השיר הוא במרכז הפוסט, ולא המשמעות שלו כשלם, אלא רק השורה הקטנה הזו.
ישבתי וחשבתי על מה לכתוב. כבר היה לי רעיון אחר, ואולי אכתוב עליו אחר כך, בפעם אחרת.
השמים מעוננים מאוד, בחוץ ובפנים. התלבטתי מה לכתוב, איך לכתוב.
פתאום....נשמע רעש מבחוץ.
(כאן צריכה לבוא מוסיקה דרמטית)
(חזרה לערב פסח השנה)
בערב פסח השנה כתבתי כאן פוסט על הגפילטע-פיש שהצלחתי לשרוף. לא שיתפתי אתכם אז, שבמהלך הבישולים, החלה האש בכיריים להחלש, ולהחלש, ולהצהיב....נגמר הגז במיכל.
מתאים מאוד בערב החג לדאוג אם יש או אין גז, ובדרך כלל באמת יש מיכל חלופי, אבל היה נדמה לנו שמאז ששיפצנו את הבית לא החלפנו מיכל, וששני המיכלים ריקים. מפלס הדאגה שלי עלה כמובן לגבהים שאפילו לגז קשה להגיע אליהם, ובן זוגי שהחליף את החיבור למיכל השני הרגיע ואמר שיש לפחות חצי מיכל גז מלא, ושצריך להזמין.
צריך להזמין.
צריך.
נו, אז צריך...
כמובן שעוד לא הזמנו...
(חזרה לבוקר המעונן, ולהתלבטות על מה לכתוב)
ישבתי והעפרון בין שני, נו, טוב, רק באופן מטאפורי, ופתאום...
רעש בחוץ.
רעש מתכתי. (שלא לדבר על האזעקה הנוספת שהטרידה מאוד את מנוחתי לפני חצי שעה). אבל אני, שאני טיפוס אופטימי במיוחד (אף כי רואת שחורות ומתכוננת לבאות) מיד הבנתי ששעת כושר התגלגלה לידי.
זינקתי לחלון, ובאמת ברחוב חייך לעברי אוטו של סופרגז...עטיתי את החיוך היפה ביותר שלי, ושאלתי את המוביל אם במקרה, במקרה יש לו מיכל מיותר למכור לי...
ובמקרה, שמחת יום חולין שכזו נפלה בחיקי. המיכל הותקן, הצ'ק הועבר לידיו הבטוחות והמשורגות של המוביל, והשקט שב למעוני.
עכשיו, צריך שוב לבשל. כבר אין לי סיבה לחסוך בגז.....אוף!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
