לפני שאמשיך בנושא השיתוף וההעזה להגיד בקול רם תכונות של עצמך, אתייחס בפוסט קצר לדברים שנאמרו לי כאן לגבי ההכרה שלי ביכולות שלי עצמי. הרבה הגיבו ואמרו שקודם כל צריך שאדם יהיה מסוגל להכיר ביכולותיו, בתכונותיו הטובות וגם השליליות, ולהודות בפני עצמו בקיומן.
אז אני מסכימה גם לזה. הרבה פעמים אנחנו לא מממשים דברים שאנחנו חולמים עליהם, לא ממצים את עצמנו , בין השאר בגלל שאנחנו מפחדים. לפעמים מפחדים מכשלון, ולפעמים באופן מפתיע, מפחדים מעודף הצלחה...מה יקרה אם אודה שאני מאוד מוצלחת במשהו? מה יקרה? אני אהיה מחוייבת להצליח? מה יקרה אם אצליח, האם זה יגרום לקנאה? לתחרות? לשיבוש מערכות יחסים שלי עם אחרים?
לפעמים בסדנאות של דיאטה מראים שאנחנו חוששים לרזות, מפחדים להראות טוב מדי. שהמראה הפחות מוצלח מגן עלינו מיצירת מערכות יחסים שאנחנו מפחדים מהן.
ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.
אם נסתכל פנימה, נראה שלפעמים הפחד מהצלחה דווקא, באופן אבסורדי, מונע מאיתנו מלהצליח. הפחד להודות שאנחנו מוצלחים, גורם לנו להרגיש שווים לאחרים. לא יהירים. לא בודדים בצמרת. האם זו לא יהירות בפני עצמה? האם לא יכול להיות שכולנו פשוט חיים בעוצמה נמוכה ממה שכולנו יכולנו לחיות ולחוות, כי כולנו מפחדים להצליח?
קיבלתי קטע מעניין בנושא הזה:
"הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו פחד מפני חוסר היכולת. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה. האור ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. כל אחד מאיתנו שואל את עצמו- מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר? למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה? אנו ילדים של אלוהים. כשאנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן, אנו לא משרתים את העולם. שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו. רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. כל אחד מאיתנו נושא את הקסם הזה בתוכנו. כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, בלתי מודע אנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר. כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים." (מריאן ווליאמסון)
אז נכון שזה ממש ניו-אייג'י, הרבה יותר מדי בשבילי, אבל תנקו קצת את האור והקסם, ואז אני מעכלת את זה יותר בקלות, ואפילו מסכימה לכך...
לפחד של הגילוי והחשיפה אחזור בהמשך...זה נושא שעדיין לא פיצחתי , והוא מטריד אותי.