עכשיו זה הזמן שלי

בתאריך 12/9 אני צריכה להגיש את העבודה שכתבתי כאן עליה, על הגוף ודימוי הגוף בגילאי אמצע החיים והגיל השלישי.

לקרוא - קראתי הרבה. לצפות בסרטים שמתאימים לי לניתוח - צפיתי. להתלבט - התלבטתי. לחשוב על פתיח מוחץ וסיום דרמטי - חשבתי.

אבל עדיין לא כתבתי אפילו מילה.

אתמול, ביום החופש הראשון אחרי החופש הגדול - רחצתי וניקיתי ומרקתי ואיבקתי וטאטאתי וקרצפתי את הבית. גם כי צריך, וגם כי התעצבנתי על ענייני השביתה. הייתי צריכה להוציא את העצבים שלי על משהו, ולפחות זה הניב תוצאות מוצלחות.

היום - אני אערוך קניות לחג. אמנם אני מארחת רק ארוחה אחת, ביום ה', ומתארחת בערב החג (איזה כיף לי! - תודה למארחים, שקוראים פוסט זה!) אבל עדיין יש מה לעשות, מה לקנות ומה להכין (4 ימים של שכרון חושים של ראש השנה....)

מחר אמצא סיבות אחרות לא להתחיל לכתוב....

תמיד ברגע האחרון. בדקה התשעים (ותשע). בלחץ. לא שניה של חסד נוסף לעריכה , הגהה, בדיקה מחודשת. הכל מתבשל בתוכי, ו......יוצא בבת אחת, נכתב מודפס ומוגש.

למה אני לא נותנת לעצמי צ'אנס לעשות דברים יותר בשלווה ונחת? מה מניע אותי לעשות הכל בשניה האחרונה?

עם חשבונות הנפש שאני עושה, עליתי על תשובה שנראית לי נכונה במידה מסוימת. אם אין אפשרות לעשות את הדברים ממש ביסודיות ולאט, הרי ברור שהם לא יכולים לצאת הכי טובים שיכולתי...יש לי לגיטימציה לא להצליח במאה אחוז. יש סיבות. לא יכולתי פשוט...לא לגמרי היה לי זמן. עשיתי את זה למרות כל האילוצים וכל הכבוד לי שבכלל הספקתי והגשתי והצלחתי...

מה דעתכם על מנגנון ההגנה המשוכלל הזה?