אחד הספרים שריגשו אותי מאוד ושחזרתי וקראתי בו מספר פעמים, היה הספר "בואי הרוח" של חיים סבתו. חיים סבתו כתב גם את "תיאום כוונות", על מלחמת יום כיפור, גם כן ספר חזק ביותר, ואת "כעפעפי שחר" שהוא פיוטי מאוד ואחר. רציתי לשתף אתכם בקטעים מהספר, קטעים המתארים את אותו יום כיפור של שנת תשל"ד. אצטט בדילוגים, אבל שווה לקרוא את הספר כולו, שהוא תמהיל של סיפור חיים, שורשי שואה, שורשים של עולה ילד ממצרים המתגורר בבית מזמיל בירושלים, פיוטים ועוד. ספר מרגש, מעניין, מומלץ.
"יום הכיפורים תשל"ד. בית-הכנסת דוד משען....עכשיו בית הכנסת העגול מלא מפה לפה יהודים עטופי טליתות, יגעי תענית, מפייטים ברגש:
עת שערי רצון להפתח/יום אהיה כפי לאל שוטח
אנא זכור נא לי ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח.....
באמצע הפיוט נשמעו צפירות חדות עולות ויורדות. הלב נחרד. המתפללים הביטו איש אל רעהו. איש לא דיבר. ניידות משטרה חלפו ברחוב קורצ'ק והכריזו: אזעקת אמת, אזעקת אמת.
הקהל ממשיך לפייט....
שיחו לאמי כי ששונה פנה/הבן אשר ילדה לתשעים שנה
היה לאש ולמאכולת מנה/אנה אבקש לה מנחם אנה
צר לי לאם תבכה ותתייפח/עוקד והנעקד והמזבח.
הפיוט צבט את הלב. ...הצפירות לא חדלות להישמע ולאיים. סרן ניסים ישראל....קיפל את טליתו ונפרד מאביו בלחישה. בשקט נשמט מבית הכנסת אל רחוב קורצ'ק. הוא מפקד גדוד תותחנים. כוננות, והוא לא ידע. שיקו שהגיע בן שבע מקהיר למעברת האזבסטונים של בית מזמיל והיה מומחה לבניית טיארות, נשמט אף הוא. קצין בחיל האוויר. מהנדס מטוסים. לא, אין לו מושג מה הצפירות. הוא חייב להתקשר לבסיס. מחפש טלפון. הקהל מפנה את פניו כלפי כל אחד שיוצא בשקט. הדאגה מתפשטת. בעזרת הנשים הלחישות מתגברות.
....
הציבור מחזק את ליבו בחתימת הפיוט:
אמר לאברהם אדון שמים/אל תשלחה יד אל שליש אורים
שובו בשלום מלאכי מחנים/יום זה זכות לבני ירושלים
בו שערי רחמים אני פותח/עוקד והנעקד והמזבח
....
הרב שלמה בן שלוש, רב בית הכנסת, עולה לבמה ומוסר את הידיעה מן הרדיו, שאמר לו אחד המתפללים, אדון מויאל: קרבות בצפון ובדרום. הרב בן שלוש מבקש מכולם להתאמץ בתפילה. החיילים נלחמים באומץ בשדה הקרב. כך אמר." בואי הרוח 123-126.
גם עכשיו היה לי קשה להקליד. גם עכשיו התרגשתי. גם עכשיו דמעו עיני. חשבתי שכדאי שאשתף גם אתכם.
על סוכות, ועל "והיית אך שמח" אכתוב אולי בהמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
