עכשיו זה הזמן שלי

 בית. קירות, אביזרים, כלים.

מתי הבניין, מקום המגורים הזה, הופך להיות לבית עבורנו? לפחות לפי ההרגשה שלי? מהו בית החלומות שלי, הבית שאשמח לחזור אליו? האם זהו הבית המפואר, הארמון, (ראה פוסט של טליק...) האם זו דירה יפה ומטופחת, האם אוהל?

הבית הוא המקום בו יש לנו אהבה. אהבה לאדם , אדם שאוהב, משפחה שאוהבת, זכרונות ממשפחה שאוהבת, משמעות.

זו יכולה להיות משמעות אישית, משמעות לאומית.

משהו עם הלב.

אם נרגיש שיש חשיבות למקום שבו אנו נמצאים - נרגיש בו בבית....נזכרתי מיד בשיר יא משלטי:

יא משלטי להקת הנח"ל מילים: יחיאל מוהר לחן: משה וילנסקי יש מי שגר בצריף רעוע יש מי שוכן בתוך ארמון שלישי יש לו שיכון קבוע, ולרביעי בדון דלפון. אך מה יש כאן להתווכח היש שיכון דומה לזה? גם לא שלמנו דמי מפתח ועוד ביקשו שלא נצא. יא, יא משלטי, יא משלטי, ביתי שלי ללא קירות יא, יא מטבחי, יא מיטתי וכוכבים כמנורות. נכון שאין בו לוקסוס רב והחימום היחידי, הוא חום הלב ואש הקרב על משלטי (על משלטי). בתל אביב עכשיו קולנוע ונערות בשלל צבעים. ואנו כאן שוכבים בלי נוע ומציצים בכוכבים. אחד זוכר את אבא אמא, ספק נרדם ספק הוזה, שני חולם על רות או רינה ומחבק את הרובה... יא, יא משלטי, יא משלטי... רק תמול היה לנו אורח קצת לא מוזמן, אבל צפוי. עשינו לו כל כך שמח, הוא לא ישכח את הבילוי! הגשנו לו כיבוד קולע, ריקוד של אש, אימון קטן והוא אכל והתפקע, עת המקלע הגיש לפתן. יא, יא משלטי, יא משלטי... לא במרכז עומד ביתנו, דומה לבור או למלונה ויש שיכון יפה ממנו - אך הוא שומר על השכונה. על כן, על כן, נאהבנו ובו נחזיק בחוזק יד, כי זאת לדעת בזמננו. בונים בתים בזכות משלט. יא, יא משלטי יא משלטי...

http://www.youtube.com/watch?v=YojnKFDVMJg&feature=related

יש כאלו המרגישים בבית - בארץ. מיד כשהמטוס נוחת, אנחת רווחה. הגענו הביתה. האם הארץ היא היפה, הנוחה, הנעימה מכל המקומות? מה הופך אותה לבית?

האם זה הבית, המקום אליו כמהים להגיע, תחושת השייכות הזו שמנקרת ומנקרת עד אשר באה אל סיפוקה? או אולי כל אחד צריך להבין, שביתו שלו הוא המקום בו נמצא הדבר החשוב לו, אותו אחד, או אחת, או הם, או זכרונות אהובים, או פינה חשובה ושלווה שהם אלו שמקנים את התחושה הזו?

בית חלומותי
נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר


בבית חלומותי אשר בראש גבעה
תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
וחלונות שבעה וארובה גבוהה
בבית חלומותי אשר בראש גבעה

אני תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
בבית חלומותי שלי אשר אבנה בראש גבעה

אל בית חלומותי המסויד לבן
הגפן תטפס ישר מן הבוסתן
חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן
בבית חלומותי המסויד לבן

הגפן תטפס אלי ישר מן הבוסתן
אל בית חלומותי שלי המסויד כולו לבן

על בית חלומותי איני יודעת כלום
ככל חלומותי אפל הוא וחתום
ולי הוא מחכה בסבלנות אי שם
אולי בראש הרים, אולי על חוף הים

אולי הוא בית חומה נטוש ונעזב
אולי הוא צריף קטן, אולי מגדל שנהב
דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו -
יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב

אולי הוא צריף קטן של עץ, אולי מגדל שנהב
אבל יגור בו איש אחד אשר אותי מאד יאהב

http://www.youtube.com/watch?v=Y_ONJ75AeLg

 לעומת זאת, אדם יכול להסתגר בארבעת קירותיו, להיות בודד, מאחורי דלת נעולה. הוא בפנים, איש אינו בא, וביתו הופך לכלאו.

נעולה היא דלתי מילים: מרים ילן שטקליס ויצחק קצנלסון לחן: מרדכי זעירא נעולה היא דלתי איש לא בא אל ביתי אין דורש לראותי לא ביום לא בליל אין דורש אין שואל יש נדמה לא הרחק מישהו מתדפק מתדפק ושותק אז ארוץ ואפתח זהו רוח נאנח הוא הציץ אל פתחי חיש נגע במצחי וברח לו בבכי הוא ברח הוא עזב ונותרתי פה בדד טוב להם לרוחות מהירים הם לבכות כאותם תינוקות לו ידע גם לבי כך לבכות בקרבי

http://www.youtube.com/watch?v=ewktkeMAhls&p=94DBEA00E3074776&playnext=1&index=50

ב"כנר על הגג" בשיר "הרחק מהבית אשר אני אוהבת" ישנה המסקנה הטובה לחלק, הכואבת לאחרים, המשמחת כשיש, והעצובה כשאין - היכן שהאהבה קיימת, זהו הבית.

http://www.youtube.com/watch?v=SNHnmanxwdA

שמעו את השיר היפה, ושורת המחץ בדקה 2.20.

הייתי לא מזמן בביקור אצל אישה קשישה הגרה לבדה בביתה. קשה לה להיות לבד. גם פיזית, גם נפשית. אבל היא לא רוצה לעזוב. בשעתם, היא ובעלה בנו את הבית וטיפחו אותו. הקירות מצופים בעץ, מקושטים בתמונות שציירו היא ובעלה ביחד, השולחן גם הוא מעץ, גם הוא מעשה ידי בעלה, כל פינה מזכירה לה אותו. זה הבית.

האם הוא נותן הגנה, שמחה, מקום להרגיש בו בנוח? לא. אבל הוא ספון בזכרונות, באהבה, במשמעות. הצד הפיזי לא מעלה ולא מוריד.

היא רוצה להיות שם.