קמתי הבוקר בחמש ורבע...שבת. מוכרחים לקום, לא? אני זוכרת שכשילדי היו קטנים, היה קשה להעיר אותם לגן ולבית הספר, כל יום, כל יום, מוקדם בבוקר. אבל בשבת - הרי אפשר לישון.
הם היו קמים עוד לפני הנץ החמה ומגיעים למיטות שלנו לפינוק של שבת בבוקר...
טוב, אז קמתי, והשלמתי קריאה של פוסטים שפיספסתי בכמה ימים שחלפו. נתקלתי בפוסט המעניין של טליק, שעסק בין השאר בארוחות המשותפות שלהם בביתם. קראתי את הפוסט, ואת התגובות, ושוב הסתכלתי, והחלטתי שאתאר את מה שקורה אצלנו...
אצלנו אוכלים ביחד גם ארוחת צהרים, וגם ארוחת ערב. כל יום. מי שנמצא בבית, אוכל ביחד עם האחרים שנמצאים בבית. מי שלא - יאכל כשיגיע, ותמיד תימצא אמא (כלומר אני...) לפחות, שתשב ותארח לו לחברה. בערב - תמיד עורכים שולחן, מוציאים דברים מהמקרר, מכינים ארוחה - ביצה, סלט, גבינות. בצהרים - כל יום אוכלים אוכל שהכנתי באותו יום. אנחנו אוכלים אוכל שלא קשה להכין, ולא מצריך המון זמן (מנה עיקרית - חזה עוף, שניצל, סטייק, סיני שאני מקפיצה במקום, קציצות שטוגנו באותו רגע ויורדות מבעבעות מהאש, סופלה גבינה, פסטה בולונז) כל ארוחה כזו צורכת כחצי שעה להכנה, וכמעט כל יום יש ארוחה חדשה ולא שאריות מיום קודם.
תמיד כמעט, הצלחתי לחזור לשעת הצהרים הביתה. אם עבדתי מפוצל, הייתי מורידה את החליפה (כשעבדתי כעורכת דין...) מהר מכינה אוכל, אכלנו יחד, ישבנו על השטיח ושיחקנו במשהו, עשינו עבודת יצירה ג'יפה, והתחפשתי שוב בחליפה והלכתי. בהמשך, הייתי אני הבוסית של עצמי. ולמעט ימים שהייתי מחוץ לעיר הייתי חוזרת לצהרים לילדים.
היום יותר פשוט, כי שעות העבודה שלי מאוד משתנות, ובאמת אני כמעט תמיד יכולה להיות בבית.
ארוחת הצהרים היא הארוחה בה אני "מפרקת מוקשים". כשהילדים חזרו/חוזרים הביתה מבית הספר, תמיד היה על מה לדבר. מה עיצבן, מה שימח. מה הטריד. הם משתפים, ואני משתפת. זו שיחת השלווה של אמצע היום. אם פספסתי אותה, תמיד הרגשתי ששאר היום לא התנהל באותה שלווה. ובערב, שוב, כאשר גם הבעל שלי שותף לשיחה, ותמיד מדסקסים גם דברים שנאמרו בצהריים ומכניסים אותו לעניינים.
אני מרגישה שזה חלק נכבד מטעם הבית שלנו. המאכלים של אמא (כלומר - אני), הטעמים, הריחות, ההתייחסות למה אוהב מי, וההכנה של מאכלים שכולם יכולים להנות מהם, והשיחה המשותפת סביב השולחן.
לעיתים אין לנו כבר כח, ולוקחים סנדוויץ' בערב. אבל כמעט זה לא קורה. הארוחות הן מעייפות בהכנה, וברחיצת הכלים, אבל הן מקור אנרגיה ליחסים שלנו. לא הייתי מוכנה לוותר עליהן. מעניין מה דעת הילדים שלי על כך, האם הם רואים את זה כנוהג כופה, כמו שתואר כך בחלק מהתגובות אצל טליק? דרך אגב, גם אצלנו לא מתחילים לאכול לפני שאחרון השניצלים ירד מהאש, וגם אני התיישבתי לשולחן, ואף אחד לא פורש עד שאחרון האוכלים מסיים, כלומר אני. אני משמשת מקור לצחוק על זה שלא משנה מה, אני מסיימת תמיד אחרונה, אבל נדמה לי, וכך אני רוצה לקוות ולהאמין, שכולם בסה"כ נהנים מהמצב.
עוד מעט יקום הדור הצעיר, ואשאל אותו. זו שאלת קיטבג לדעתכם? מחר יתחילו לאכול ליד הטלוויזיה וליד המחשב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
