עכשיו זה הזמן שלי

יחד עם החולצות מדדתי שמלות.

מאז ומעולם לא לבשתי שמלות. כשהייתי ילדה זה לא היה נוח. מאז שהתבגרתי תמיד הרגשתי חופשיה יותר, יעילה יותר, מעשית יותר, עצמאית יותר עם מכנסיים...כבר אז כנראה רציתי להיות מי שלובשת את המכנסיים...אולי.

הסימון שלי כאישה, כאשר אני לובשת שמלה, או חצאית, מביך אותי. נותן לי תחושה של חשיפה. של הבלטת המין והמגדר. מסמן אותי. מתייג אותי. אני תמיד רציתי להיות אני, מה שבתוכי, ולא המגדר צריך להכתיב לי דרך לבוש.

טוב....אני גם לא משוכנעת שזה ממש מתאים לי. בגובה ובמשקל שלי, נדמה לי שיותר יפה לי גזרות של מכנסים וחולצה, עדיף ז'קט....אבל אל תבלבלו אותי עם העובדות, אני מדברת על סימון, תיוג, מגדר....

טוב. אז במסגרת השינויים שעוברים עלי והרצון שלי להתנסות ולחוות צדדים אחרים בתוכי, החלטתי שז'קט סולידי ותיק עבודה לא מספקים אותי יותר. אני רוצה להתפרע. לחזור ללבוש השונה שלבשתי פעם בנעורי, שהיתה בו נוכחות שלי, של הכיף שלי, של היצירתיות והיצריות שלי. כתבתי כבר פעם, שנהגתי להתלבש בבגדים אתניים, עם עניבות וכובעים וצעיפים, עם תכשיטים מסוגננים. והנה עכשיו - ז'קט, תכשיטים מעודנים וסולידיים...ובא לי לשנות, לפרוץ.

החלטתי ששמלה תיתן לי גיוון. שינוי . (אתם חושבים שנשים הן מתוסבכות, או שזה רק אני....?).

הלכתי לקנות את הבגדים עם בתי התומכת, שפירגנה לי וחיפשה בשבילי דברים יפים, והחמיאה, ופסלה, ובדקה, ומצאה...

קניתי שמלה. אני לא משוכנעת שהיא בדיוק הולמת אותי ומסתירה מה שצריך וחושפת מה שאפשר...אבל היא יותר מוצלחת מרבות אחרות שמדדתי.

יצאתי בערב לקבוצת חברות, קיבלתי חיזוקים מהמשפחה, שיאללה, שיהיה לי אומץ. 

כל הערב ישבתי, והתיק שלי היה על הברכיים שלי...לא היה לי כל כך אומץ לקום איתה, להראות איתה. כאילו שמישהו בכלל איכפת לו או מסתכל. התחושה שלנו היא שלנו, כאמור, הכל בראש.