עכשיו זה הזמן שלי

התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה.

אני מתחילה לחוש שאני נעשית נודניקית בתחום שמעסיק אותי היום כל כך.

ברור שמחושי פתוחים וקולטים רחשים הקשורים אל הנושא. אני רואה, קולטת, מבחינה בדברים שפעם לא שמתי לב אליהם.

אני משתפת, מספרת, טוענת, מתווכחת, ונתקלת בזלזול, באי אמון, בגיחוך. שוב היא מבלבלת את המוח עם הפמיניזם הזה שלה.

אז אולי אני יותר רגישה היום לדברים מסויימים, אבל הם אכן קיימים. אפשר להתעלם מהם, ואפשר ....לכתוב עליהם. ואני מדברת הפעם על השיחה היום יומית. מה אומרים לי, מה אומרים סביבי. למה אני חשופה ומה אני שומעת כל הזמן. ואני לא מדברת על הפרסומות הסקסיסטיות, על תוכניות הטלוויזיה. אני מדברת על מה שאומרים לי.

הייתי באוניברסיטה. עמדתי בתור לקפה ומאחורי עמד גבר מבוגר ממני, שאני מכירה משיעור שלמדנו ביחד. הזמנתי "הפוך גדול חזק". הוא רכן אלי קרוב קרוב, ולחש מעדנות באוזני - "ובאופן בלתי מגדרי לחלוטין, כאן הגודל לא קובע"...

הייתי אתמול בקורס דירקטורים. מחצית מהקבוצה נשים. כולנו מכהנים כדירקטורים וזו השתלמות מקצועית לכאלו שכבר ממלאים תפקידים מהסוג הזה. החלפתי עם היושב לצדי דעה, שהדיון משעמם, ושאין לי סבלנות לשמוע שטויות. הוא השיב לי "אני כבר רגיל, אני נשוי 40 שנה....".

תגידו שאלו (ואני לא מתארת את שאר הבדיחות שהתרוצצו שם על חשבון בלונדיניות, נשים וכו') דברים שבשיחת חולין. סתאאאם. דאחקות. נכון. אבל לא לגמרי. לפחות בתור לקפה, הרגשתי ממש מוטרדת כשפניו במרחק 5 ס"מ בין צווארי לאזני, והוא לוחש לי "הגודל לא קובע". הייתי צריכה להגיב? אתמול אמרתי לו לדירקטור - תיזהר ממני. אני לומדת לימודי מגדר ונשים, ואני מאוד לוחמנית...אבל - אז מה. יצאתי דבילית, והוא לא הבין...

האם השתתפותן של נשים בדירקטוריונים יכולה לשנות את השיח? האם הן מביאות קול משלהן, לדיון, לשיחה, לשפה? האם כדי שהן תתקבלנה בהערכה הן צריכות לבלוע את הלשון, לחלוק את השפה ההגמונית של הגברים, ולהתעלם מהתחושות שזה לא זה, אני לא ממלאה את ייעודי שם  כאישה כאדם וכדירקטורית? האם כדי להיות IN-ית צריך לצחוק מהבדיחות על הבלונדיניות?

ובכלל, בשיחה היום  יומית, איך צריך להגיב? האם צריך לשתוק, להחליק אותה, להתרגל...?